כשהלכת

"יובל חן?"
"כן זאת אני"
"שלום לך" אמר בחביבות הבוחן "ומה תשירי לנו?" שאל
"אמ .. כשהלכת של שירי מימון" עניתי בנימוס
"אוקיי, את מוזמנת להתחיל שאת מרגישה מוכנה" אמר ורשם משהו על הדף.
גיחגחתי בגרוני, נשמתי נשימה עמוקה ו...

'כשהלכת, הכאב שבי קיבל שוב משמעות
איך ויתרת על האושר בקלות? אם תחזור נרוץ בין הפרחים.
כשהלכת, איך נתת לי לפול אל התהום?
איך לקחת את האור אותו היום ?
אם תחזור אתן לך חיים.

ואם אתה רואה מצאתי אהבה גם אם זה לא אתה אני שומעת,
שומעת את קולך, שומעת הבטחה ואת הכל לקחת לי בנתיים.
יושבת מחכה, לוחשת רק לך חזור אליי בבקשה.'

"תודה רבה יובל, את מוזמנת לחכות בחוץ עם שאר הנבחנים." אמר הבוחן
"בסדר, להתראות בנתיים" חייכתי בחביבות ויצאתי מהחדר.

"היית מדהימה" שמעתי קול מאחוריי. שם עמד ילד בערך בסיבובות גיל ה18 לחייו, גבוה, בהיר עיינים ושיער.
"תודה.." אמרתי בביישנות
"נעים מאוד- אוהד" אמר והושיט את ידו
"נעים גם לי- יובל" עניתי ..
"כן אני יודע" צחק "שמעתי את האודישן שלך, שרת ממש יפה אני בטוח שהתקבלת"
"אתה גם נבחנת?" שאלתי מתעלמת מהמחמאות שהעריף עליי כרגע
"כן.. אני רק מקווה שהלך לי טוב אני ממש רוצה להתקבל לבית הספר הזה" אמר ואני הנהנתי בראשי לאות הסכמה גם אני פה בדיוק מאותה סיבה.
"סליחה על החטטנות כן? אבל יש סיבה מיוחדת ששרת דווקא את השיר הזה? זה שיר נורא עצוב" אמר ברצף בלי לעצור לנשום - דבר שהצחיק אותי נורא.
"האמת שכן.. אבל זה סיפור ארוך" ניסיתי להתחמק
"זה בסדר יש לי זמן" חייך חיוך מרוצה "אפשר ללכת בנתיים לבית קפה הסמוך עד שיחזירו לנו תשובות" אמר והוביל אותי לשם.

"כן בבקשה, מה תרצו להזמין?" שאל המלצר
"בשבילי אייס קפה" עניתי "גם בשבילי" אמר אוהד "וגם שני קוראסונים" הוסיף.
"כבר מגיע" חייך המלצר ונעלם.
"כן בבקשה יובל אני מקשיב" אמר אוהד במין נימה של 'אין לי דבר יותר מעניין לעשות היום מלשמוע את הסיפור שלך'
היססתי לכמה דקות ואז פתחתי את פי.
"לפני שנה וחצי היה לי חבר. היינו חברים במשך שנתיים וביום של השנתיים קבענו בערב לצאת למסעדה הקבועה שלנו, זאת שליד הים" אמרתי וראיתי מקשיב והמשכתי
"בקיצור קבענו ב8, היה לו סידור קטן בקניון אז הוא אמר לי לחכות לו שם שהוא יגיע לשם.. הגעתי לשם בדיוק ב8 ושלחתי לו SMS שאני כבר שם..
הוא לא ענה חזרה, לא יחסתי לזה כל כך חשיבות.. עבר 10 דקות, 15 דקות אפילו עברה כבר חצי שעה וראיתי שהוא לא מגיע. התאכזבתי נורא, חשבתי שהוא מבריז לי בכוונה או משהו
אז נסעתי חזרה הביתה, כיביתי את הטלפון שלי בשביל לא לשמוע אף תירוץ שלו"
הפסקתי. הנה מגיע החלק הקשה, החלק שפעם הראשונה אני חושפת את הצד שלי בו.
"תמשיכי" אמר אוהד והניח את כף ידו על ידי
"כשקמתי בבוקר ראיתי שלא היה אף שיחה ממנו, אבל המון שיחות מכל שאר החבר'ה שלנו.
לא היה לי כוח לאף אחד, היית נורא עצובה בגלל הערב שעבר. שהחברה שלי ראתה שאני לא עונה לטלפונים היא ישר רצה לבית שלי.

---
"יובל למה את לא עונה לטלפונים?!" אמרה לי שלי נסערת כשהיא בפתח הבית שלי
"לא היה לי חשק" עניתי ביובש
"את לא נורמלית" אמרה
"טוב אולי די? מה את כל כך נסערת?" שאלתי בעצבנות
"לא ראית חדשות?" אמרה ופנייה החווירו "היה פיגוע בקניון" אמרה לי
"אוי ואבוי.. לא שוב" חזרתי על התגובה הרגילה שלי.. כל כך הרבה פיגועים בתקופה האחרונה "אבל למה את כל כך לחוצה בגלל זה?" שאלתי ולא העלתי על דעתי
שנתי, נתי שלי נהרג בפיגוע.
"יובל" אמרה שלי בקול רציני "נתי היה בפיגוע" אמרה שהיא רועדת כולה
"מה?" שאלתי שוב כשלא שומעת בפעם הראשונה
"נתי... נ..ה..רג ב..ב.פ..יגוע" גימגמה ודמעה זלגה לה במורד הלחי
"שלי די, זה שהוא הבריז לי אתמול את לא צריכה להמציא תירוצים מטומטמים שאני יסלח לו" אמרתי בעצבנות ועיליתי לחדרי
"יובל נראה לך שאני עובדת עלייך?" הרימה את כולה ותפסה אותי בכתפיי
"נתי.. הוא... הוא היה אתמול בקניון..." חזרה על דברייה.
בום, בום, בום , בום .. הלב שלי דפק בצורה מטורפת .. מסך שחור עמד לי מול העיינים .. הרגשתי כל כך חלשה.
לא יכול להיות, זה כנראה טעות.. לא לא כנראה, זאת טעות !!!!
"את שקרנית.. אני לא רוצה להאמין לך.. תלכי מפה" צעקתי עלייה וסתמתי את אוזניי, מסרבת לשמוע, מסרבת להאמין שנתי כבר לא בחיים.
"יובל אני נשבעת לך, די בבקשה תתעשתי על עצמך נתי מתף היום הלוויה, את חייבת ללכת לבית שלו" אמרה ומשכה אותי בידי.
באותו רגע לא עניין אותי כלום- רק רציתי לדעת מה קורה.
ובאמת, נתי נהרג אותו פיגוע, אותו פיגוע ארור, בגלל שהוא היה במקום הלא נכון בזמן הלא נכון.

---

"וזהו" אמר כסיימתי את הסיפור שלי.
אוהד היה בשוק לכמה דקות, לא היה לו מה להגיד לי
"ובמיוחד הלוויה שלו, שהיה הדבר הכי קשה שעברתי בחיים שלי" הוספתי
"אני לא כל כך יודע מה להגיד לך" גימגם
"אין מה להגיד זה בסדר" חייכתי חיוך מתנצל, הבאתי אותו לסיטואציה לא נעימה בכלל.
"זה קשה אה?" שאל את השאלה האופיינית
"לא כמו שחשבתי שזה יהיה" עניתי לו.
"טוב אוקיי עכשיו תורך לספר לי משהו עלייך" אמרתי והוא בתגובה חייך וחשב על מה הוא כבר יכול לספר לי.
הנה עברה השעה הגורלית ואני ואוהד חזרנו חזרה לחדר האודישנים.
"שיהיה בצלחה" לחשתי לאוהד כשעמדנו מול הבוחנים "גם לך" החזיר לי עם חיוך .

"אוקיי חברים מי שאני יקריא את שמו עבר ומי שלא שלא ידאג, כולכם הייתם מאוד טובים, אבל כמו שאתם בטח יודעים אנחנו צריכים את הכי טובים, אז....."

אשמח לתגובות 😊