|
פרק 26 -
"תסבירי את עצמך בבקשה" שאלה קטי ושמה את ידה על ראשה, מרגישה איך עולמה שלה, קורס ונופל
היישר על פניה. "ננסי?" קראה בשמה שוב, אך ננסי הייתה עסוקה בלבחון את מקס, שעמד מולה, אך לא
ראה את דמותה. ננסי הביטה על קטי במבט ביקורתי ותפסה את ידה בחוזקה. "את באה איתי" אמרה לה
והחלה לגרור אותה אחריה לשער היציאה הבית ספרי. מצבה הנפשי של קטי החל להדרדר והיא יכלה להרגיש
את הדופקה המואץ. גופה רעד והיא אינה יכלה שללה את האפשרות שהיא על סף שיגעון.
ברגע הנתון, הדבר האחרון שעניין אותה היה לאן ננסי לוקחת אותה.
ראשה היה דחוס בדאגות אחרות, הרבה יותר חמורות. וליבה, שבור לרסיסים זהירים.
-----------------------------------------------------------------------------------
כששתיהן יצאו מהשער, קטי יכלה להבחין ברכב שחור ומפואר, עם סרט קישוט אדום מאחור, חונה ליד.
קטי כיווצה את מצחה ועוד לפני שהספיקה להבין לאן מועדות פניה, מצאה את עצמה יושבת במושב האחורי
של המכונית. היא הסתכלה על המראה, שמיקומה היה הישר מעל ראש הנהג, והבחינה בעיניו השחורות
והגדולות, שנתנו הרגשה, שיכלו לחדור למחשבותיה. "קטי, הוא יקח אותך למקום בטוח, אני אצטרף אלייך מהר ככל שאוכל."
לחשה ננסי בטון נחוש, וסגרה את דלתה האחורית של המכונית השחורה, שבמהרה התניעה, והחלה לסגת מהמקום.
הדרך הייתה מרובת פניות ואיננה מוכרת כלל. המכונית המשיכה לסטות משבילים ישרים ולעבור ליד מקומות,
שקטי לא ראתה מימייה.
-----------------------------------------------------------------------------------
"לאן אנחנו נוסעים?" שאלה את הנהג הצעיר שישב מקדימה, אך תשובה מדוייקת – לא קיבלה.
"את תראי..קטי" אמר קולו העבה והרטיט את גופה מעט. היא הורידה את מבטה ולקחה נשימה הכי עמוקה
שיכלה. "זה חלום, תתעוררי" אמרה לעצמה והורידה את ראשה למטה בעודה אוחזת בו בין שתי ידיה
ומטלטלת אותו מצד לצד בשלילה. "היא בוודאי מתבלבלת" הוסיפה לעצמה וניזכרה במילותיה של ננסי
ומבטה הזועם, כשראתה את מקס. אי נוחות שררה בתוך המכונית והאינטואיציה של קטי אמרה לה שהיא בדרך
למקום, שהיא לא כל כך חפצה להכיר.
הבניינים שראתה מהחלון, היו בנויים בצורה ישנה, שקטי יכלה לראות רק בסרטים.
הנהג, שאינה הכירה כלל, לא תרם לתחושה הלא נינוחה שלה, וכל מה שהיא רצתה לעשות ברגע הנתון - הוא לבכות.
היא ניסתה להתרכז ולחשוב על הכל, לנתח את המצב, אך הגשם שהחל להראות את כוחו בחוץ – מנע ממנה את הדבר.
הטיפות החלו להשמיע את עצמן - כאשר נפגשו עם גג המכונית וקולותיהם חדרו אל תוך אוזניה.
היא יכלה להזדהות עם הגשם באותה השניה, השמיים בכו, אך היא לא יכלה. תחושת האבדון המשיכה להשתלט על מוחה
ומחשבות מעוותות מילאו את ליבה הפגוע שאינו חדל לדמם. עכשיו היא הייתה בטוחה, היא אוהבת אותו כמו שלא אהבה
אף אחד אחר, אבל זוהי אהבה ללא עתיד. היא התאהבה באויב הכי גדול שיכלה לרכוש לעצמה, אותו האחד שסיים את חייו של
אביה, שהיא כל כך חפצה להכיר, אך ידעה שכבר לא תוכל.
כל מה שהיא יכלה לעשות כרגע הוא -להמשיך ולנשום. היא הסתכלה מבעד לחלון, אך לא יכלה לראות דבר.
הגשם התחזק אף יותר וכעת מנע ממנה אפילו לראות את הדרך אל המקום הלא מוכר, אליו היו מועדות פניה.
-----------------------------------------------------------------------------------
"הגענו" אמר הנהג והחל להאיט את קצב מכוניתו. קטי הרימה את ראשה המדוכדך והסתכלה מבעד לחלון.
המכונית נעצרה ליד בניין תעשייתי ישן והנהג שלף מיטרייה שחורה מהמושב הקדמי שהיה לידו.
הוא פתח את דלת מכוניתו וכמו ג'נטלמן אמיתי, פתח את דלתה של קטי והציע לה להכנס מתחת למיטרייתו הגדולה והמרווחת.
קטי הסתכלה על פניו והרגישה חלחלה עוברת על גופה. היא לא שמה לב לכך קודם, אך צלקת גדולה
קישטה את לחיו הימנית, וצבע עיניו היה לא כל כך ברור כמו שהיא חשבה כשהסתכלה על השתקפותו במראה.
"למה את מחכה?" שאל אותה שוב בקולו העבה והמצמרר וביקש ממנה לצאת מהמכונית.
שניהם התקדמו תחת מיטרייה אחת, אל דלת מחסן ישנה וגדולה ונעמדו במקום.
"תחזיקי את המיטרייה בזמן שאני אפתח את המנעול." ביקש ממנה נהג המכונית והשאיר את המיטרייה
בידיה בעודו רץ אל המנעול ומנסה לפתוח אותו עם מפתח ישן וחלוד שהוציא מכיסו.
קטי הביטה מסביב, ויכלה להרגיש את בטנה מתהפכת מבפנים.
תחושת מועקה כבדה חלחלה בתוכה והיא החלה להלחם עם עצמה על מנת להמשיך לעמוד.
-----------------------------------------------------------------------------------
"הכנסי בבקשה" ביקש נהג המכונית המחריד וסימן לה להכנס עם שתי ידיו הגדולות והלבנות לבפנים.
קטי נעמדה זקוף, בעודה מערערת אם להכנס או לא. אך כבר היה מאוחר מדי על מנת להתחרט.
היא בלעה את רוקה ומצמצה עם עיניה, בעודה מתכוננת למה שבפנים. הגשם הוריד את הילוכו ורק
טיפות זהירות נפלו על מיטרייתה השחורה.
-----------------------------------------------------------------------------------
היא נכנסה אל המקום והדבר הראשון שעשתה, הוא לבחון את הסביבה, שהייתה זרה לה לחלוטין.
"זהו מקום מגוריה של גברת ננסי?" חשבה לעצמה וקימטה את מצחה בשאלה. המקום היה דיי מוזר לטעמה
והביא לה תחושה קרה ומנוכרת. שטיח בצבע ארגמן היה פרוס על כל אורך הרצפה ונעצר ליד ספה
אדומה ומנופחת שעמדה מול פניה. קטי הגבירה את קצב הליכתה והתקדמה אל הספה האדומה
בעודה ממשיכה לבחון את המקום. ליד הספה עמד ארון גדול בצבע לבן, ולידו, השידה.
החדר היה גדול ומרווח, ומצידו כמה דלתות לבנות, שלא ידוע היה, לאן מובילות.
דבר אחד לא היה מובן לה, למה דודתה גרה במקום חשוך ומעורפל כמו זה.
על הקירות היו יצירות אומנות מוכרות, שכל אחד בגילה כבר היה אמור להכיר.
כמו המונה ליזה של לאונרדו דה וינצ'י או ציור האדם הוויטרובי, שגם היה שלו.
-----------------------------------------------------------------------------------
"זאת המונה ליזה" אמר הנהג הזר לקטי ונעמד לידה, מתפעל מיופיה של התמונה.
קטי כיווצה את גבותיה והתעצבנה קלות על זה שחשב שהיא לא ידעה. "אני יודעת" אמרה בקול
עוקצני ומצמצה עם עיניה. הנהג המבחיל העלה חיוך על פניו וגירד את קצה אפו.
"אני בטוח. זוהי אחת היצירות הכי מפורסמות בעולם כולו." אמר, והבטיח לה שלרגע לא פקפק בידיעותיה.
קטי החלה להרגיש מעט בנוח בחברתו והצלקת העמוקה שהיתה על לחיו הימנית, כבר לא הפריעה לה כל כך.
"בעקרון בתמונה, רואים חיוך קטן המבצבץ על שפתיה. אך אתה יודע שאם תסתכל על פניה מקרוב
בזמן שאתה במצב רוח מצוברח, חיוכה יראה לך מזוייף, ותוכל לראות את העצבות שמשתלטת על התמונה."
אמרה קטי והמשיכה לבחון את התמונה בריכוז רב. הנהג לקח נשימה עמוקה והסתכל על פניה הלבנות.
"את מרגישה רע?" שאל.
"כנראה שכן, אני לא מוצאת סיבה אחרת למה התמונה הזו, שנראיתה לי כל כך עליזה בעבר, נראית כל כך חשוכה ודכאונית כעת."
אמרה ושילבה את ידיה. "את צודקת, זוהי בהחלט תמונה של מצב רוח." השיב כשקול מתקרב ועמוק של עקבים, נשמע בחדר.
-----------------------------------------------------------------------------------
"ברוכה הבאה לביתי." אמרה האישה שהתקדמה לכיוונם בעודה ממשיכה להשמיע את קול עקביה הדקות.
"ננסי" קראה קטי בשמה והסתובבה אליה עם כל גופה.
ננסי הייתה בן אדם זר לגמרי בשבילה. אפילו לקרוא לה ננסי, נתן לה הרגשה לא נינוחה.
אך גם לא התכוונה לקרוא לה דודה, לפחות בזמן הקרוב.
"מה שלומך, יקירתי?" שאלה ננסי ונעמדה זקוף בעודה מטלטלת בשיערה הרך מצד לצד.
"בסדר" השיבה קטי בעדינות והרגישה אינה נמצאת בצלחת שלה.
"התקרבי נא אליי" ביקשה ננסי והוציאה קופסת גפרורים מתיקה הקטן. היא התקרבה אל המגירה
הנמוכה שהייתה צמודה אל קיר מחריד, בצבע ארגמן מלוכלך והדליקה את אחד הגפרורים, בעודה
מלטפת איתו את הנרות שהיו על כמה פמוטים שקישטו את החדר ותרמו לאווירתו הדכאונית.
-----------------------------------------------------------------------------------
קטי התקרבה אליה והזיזה את שיערה הארוך אל מאחורי אוזניה הלבנות, שקושטו בעגילי כסף עגולים.
"אני מקווה שלא נתת להם את הלפיד." אמרה בקול מודאג והסיטה את ראשה לכיוונה.
קטי גלגלה את עיניה ולא הבינה על מה מדובר. "ה..לפיד?" שאלה וכיווצה את גבותיה באי הבנה.
"כן, אני מקווה מאוד שלא. אם הם ישמידו אותו, לא נוכל לסגור את הדלתות."
השיבה ננסי וכיבתה את הגפרור האחרון ששרף את עצמו עד קצהו הסופי.
קטי הרגישה שמדברים איתה שפה זרה, שאין ביכולתה להבין. "אני לא מבינה על מה את מדברת." אמרה קטי
וגלגלה את עיניה שוב. ננסי פתחה את פיה בתדהמה וסגרה אותו מיידית. "את..באמת..?" גמגמה משהו שאינו היה
כל כך מובן ובלעה את רוקה. היא הורידה את ראשה והתכנסה בתוך מחשבותיה, לא יודעת מה לעשות.
-----------------------------------------------------------------------------------
http://www.youtube.com/watch?v=QeldZLmj1_E
-----------------------------------------------------------------------------------
"מאיפה אני אתחיל..?" שאלה את עצמה בקול רם וקטי שמעה את הדבר. "מהתחלה" ביקשה
והרימה את גבותיה. "את לא יודעת למה מחפשים אותך?" שאלה ננסי בקול מערער ובחנה את תגובתה.
"לא.." השיבה קטי והסתכלה על הנהג, שעמד זקוף ולא הוציא מילה.
ננסי קימטה את מצחה ובצעדים איטיים פילסה את דרכה את הספה האדומה שעמדה מטרים ספורים מקטי.
"הלפיד שאני מדברת עליו, הוא משהו מאוד מיוחד." אמרה וביקשה מהנהג למזוג לה כוס יין, שיטביע את דכאונה.
"זהו לפיד אגדי, שמצאו בחפירות ארכיאולוגיות שנעשו לפני מאות שנים. עליו היו כתובות בלטינית עתיקה, שאינה
שפה מדוברת כיום, רק במקומות מיוחדים." אמרה ננסי והסתכלה על פניה המסוקרנות של קטי, שנשאבה אל תוך דבריה.
הלפיד האגדי ניזכר בספרים שכתב פעם כומר קתולי, שהצליח לחיות עד גיל 140 – דבר ששבר את מוסכמות הגיל האנושי.
באותה התקופה יצר הרוע הראשון ירד אל העולם, ומילא אותו ביצורים על טבעיים כמו ערפדים, נימפות, אנשים זאב, והורה להם
להשתלט על העולם עד שלא יישאר בו בן תמונה אחד. הכומר ניבא בספרו, שהלפיד שהוחבא מלפני מיליון שנה, מהווה סגירת מעגל,
סגירת השער אל העולם התחתון. בנבואותיו הוא הזכיר בן תמותה, שיוולד תחת הכוכב האדרוס שמופיע פעם במיליוני שנה, ימצא
את הלפיד ויסגור את הדלתות הללו. מה שאומר, שהיצורים שישארו בעולם, לא יוכלו להתקיים יותר וסופם יגיע דקות ספורות לאחר
סגירת השער." הסבירה לה ננסי במבטא כבד ומשובח, בעודה לוגמת כמה כוסות מהיין האדום שהביא לה הנהג.
קטי מצמצה עם עיניה והרגישה שעדיין, לא מבינה לאן היא חותרת.
-----------------------------------------------------------------------------------
"סיפור יפה, אבל.. מה הוא קשור אליי?" שאלה בסקרנות רבה וכיווצה את גבותיה באי הבנה.
על פניה של ננסי התפרס חיוך מאובן שגרם לפרצופה להתארך אף יותר, והיא הניחה את כוס היין האדום שהיה בידה, על השולחן.
"אז זהו קטי, שהנבואה מדברת עלייך. את אותה האחת שנולדה תחת הכוכב אדרוס. את אותה האחת שכשנולדה, הרעם היכה בגג
ביתה." אמרה ננסי וקמה על רגליה. "ואת כבר מצאת את הלפיד בעבר, את יודעת היכן הוא. הבעיה היא שאינך זוכרת, הזיכרון מחק
לך הכל. ואנחנו זקוקות ללפיד הזה מיידית. השער כבר נפתח, וזה רק עניין של זמן עד שמהעולם הזה ישאר תוהו ובוהו.
אינך יודעת מה עלול להכנס לכאן, אבל מה שזה לא יהיה, זה יהיה גרוע יותר מכל מגפה שהייתה עד ימינו, מכל מחלה ומכל אסון
טבע שאירע במילניומים האחרונים." הוסיפה ננסי ושיתקה את פניה של קטי, שקפאו ולא יכלו להביע הבעה אנושית אחת.
כל הסיפור נשמע לה מופרך מדי ומסובך יתר עלה מידה.
רק בספרים וסרטים שמעה מילים טרגיות כאלו, שגרמו לליבה להאיץ את פעולתו.
היא עצמה את עיניה, וכל מה שעברה בחודש האחרון, החל לצוף במחשבותיה ללא הפסקה.
היא לא הבינה למה דן, מקס, קארין, רומן וחן – לא סיפרו לה על הדבר. וזהו היה הרגע שננסי החלה
להסביר את מה שקטי כל כך רצתה לדעת. "הם השתמשו בך, קטי." אמרה ננסי בקול ערמומי אך נחוש.
"תפתחי את עינייך, הם לא רוצים להעלם מהעולם הזה. הם השתמשו בך והתחברו איתך כדי שתגלי
להם היכן הלפיד. כדי שאחר כך הם יוכלו להרוג אותך ולהמשיך לחיות לנצח. את חייבת להזכר היכן הוא, לפני שיהיה מאוחר מדי."
הוסיפה ננסי ונשמה עמוק. "הם שאלו אותך על הלפיד בעבר?".
קטי פתחה את עיניה בתדהמה וכל מה שיכלה לחשוב עליו הוא כמה שהמילים של ננסי נשמעות משכנעות, אך בו זמנית – אכזריות.
"הם לא יכלו לעשות לי את זה" אמרה ונדנדה בראשה לשליליות.
"אינך עונה לי." אמרה ננסי בקולה המלחיץ וגרמה לפניה של קטי להכחיל. "אני חושבת..שכן." מלמלה קטי באי ביטחון וניזכרה
בשאלותיהם המוזרות, שלא יחסה להם תשומת לב רבה מדי, עד היום.
"את רואה קטי? כל הזמן הזה הם תחמנו אותך, השתעשעו בך, רצו למצוא את הלפיד ולהשמיד אותו לפני שתזכרי
בו ותתקעי את ראשו בתוך מעגל הסארוס שנמצא בקראנו. תחשבי על זה כמו על סיפור ארתור, הנבואה מדברת רק עלייך,
רק את מסוגלת לסגור את השער שנפתח." הסבירה ננסי והעבירה את ידה על שיערה הארוך.
"כל מי שרצה לפגוע בך בזמן האחרון, חיפש את הלפיד." אמרה ננסי ועיקמה את שפתיה.
"אך אל דאגה, הגלגל מסתובב קטי. אני אתן לך את האפשרות לנקום." הוסיפה וקירבה את ידיה אל שפתיה.
-----------------------------------------------------------------------------------
במהרה נשמעה שריקה שיצאה מתוך גרונה ושני גברים חסונים נכנסו אל החדר.
על ראשם הייתה גרב שחורה קרועה, שהסתירה את תווי פניהם ובידיהם כלי מתכת מוזרים.
הם התקרבו אל קטי, בעודם סוחבים אחריהם על הריצפה שני אנשים כבולים בשרשראות ברזל.
"מקס? קארין?" קראה קטי בשמם והסתכלה אחוזת אימה על המתרחש. אף אחד משניהם לא התנגד
ולא נאבק, הם נתנו לעצמם להסחב על הריצפה, כמו שתי בובות על חוטים.
קטי הסתכלה על ננסי באימה, שבינתיים פתחה את אחת המגירות שהיו במקום והוציאה תמונה ממוסגרת וישנה.
שני הגברים נעצרו במקומם ועזבו את מקס וקארין לשכב על הריצפה הקרה בעודם כבולים ולא יכולים לזוז.
"הנה קטי." אמרה ננסי והושיטה את ידה אליה, בעודה נותנת לה להציץ בתמונה שמחזיקה.
"זהו אביך." הוסיפה בקול חנוק ונשמה עמוק. קטי נאחזה בתמונה בחוזקה וקירבה אותה אל פניה המבועתות.
בתמונה היו שלושה אנשים. ככל הנראה דמותה של קטי כשהייתה קטנה, ננסי- שככל הנראה לא השתנתה הרבה מאז,
וגבר מבוגר יפה תואר. לבושו הוא צנוע ושפם שחור ודק כיסה את פרצופו הלבן והנאה.
עיניו היו צבע ירקרק ושפתיו עבות עד מאוד. קטי לא זיהתה את האדון, אך היא יכלה להרגיש בדמעות שמציפות אותה
מבפנים ובמהרה החלו לפלס את דרכם החוצה מתוך עיניה הנפוחות.
חיוך זהיר עלה על פניה כשהסתכלה על הגבר, שמעולם לא ראתה, לפחות מאז שאבדה את זיכרונה.
-----------------------------------------------------------------------------------
"שומר" פנתה ננסי אל אחד הגברים ונעמדה זקוף. "הבא את הילד הזה לכאן." הוסיפה והצביעה על נקודה
מסויימת על שטיח האדום. השומר נתן לידה מקל כסף חד וארוך והשתחווה בפניה, לפני שחזר לעמוד זקוף.
"קטי, התקרבי נא." ביקשה ננסי וקטי הורידה את עיניה מפניי אביה, שראתה לראשונה.
היא סיבבה את ראשה באיטיות וליבה החסיר פעימה כשהבחינה במקס, שהיה שרוע על הריצפה.
עיניו היו סגורות למצחה ופרצופו לבן כסיד.
ננסי הושיטה את מקל הכסף הארוך אל קטי, בעודה מסתכלת על מקס במבט ביקורתי במיוחד, ולוחשת בטונה העדין:
"הרגי אותו, יקירתי. עכשיו!"
המשך יבוא... 😊
אסור לה לעשות את זה, כ"כ יפה 😎
או - מי - גאד .
אני מתה.
שלא תחשוב אפילו על לעשות את זה!
אני נשבעת לך עכשיו..
אם את הורדת את מקס אני לא קוראת את הסיפור הזה יותר בחיים!
אלא אם כן תחזירי אותו לחיים.
D:
שתהרוג אותו : \ ,
כוסאמא שלו הרג את אבא שלה ... : [
אי הייתי הורגת אוותו למרות שיש לי תחושה ששאת לא תהרגי אותו .. ,
ווחבלל שהכלל התברר ככה ,
שהם ניצלו אותתה !
QUOTE (אאללממווגגX @ 24/08/2008) או - מי - גאד .
אני מתה.
שלא תחשוב אפילו על לעשות את זה!
אני נשבעת לך עכשיו..
אם את הורדת את מקס אני לא קוראת את הסיפור הזה יותר בחיים!
אלא אם כן תחזירי אותו לחיים.
D:
😮 😮 😮 😮 😮 😮 😮
תמשייייייייכיייייייי דחווף!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!1
QUOTE (אאללממווגגX @ 24/08/2008) או - מי - גאד .
אני מתה.
שלא תחשוב אפילו על לעשות את זה!
אני נשבעת לך עכשיו..
אם את הורדת את מקס אני לא קוראת את הסיפור הזה יותר בחיים!
אלא אם כן תחזירי אותו לחיים.
D:
המשך דחוף !
אל תהרגי אותו קטי!!!
היא משקרת לך!!!! ננסי משקרת לך!!!
היא רעה!!!!!! אני שנואת אותה!!!!
את לא יכולה להרוג אותו! הרי רק בפרק הזה הגעת למסקנה שאת אוהבת אותו! את לא יכולה!!!!
אני בדיוק עורכת את ההמשך
הוא יעלה עוד כמה דקות :]]]]
מצטערת בדרך כלל אני מעדכנת מהר אבל לא היה לי זמן בימים האחרונים, מצטערת אם לא יצא משובח, אבל הנה:
פרק 27-
"הרגי אותו, יקירתי." ביקשה ננסי בקולה העמוק ושילבה את ידיה בחוסר סבלנות. קטי בלעה את רוקה ולא יכלה
להאמין למשמע אוזניה. "להרוג?" לחשה. "כן יקירתי." חזרה על עצמה ננסי ומזגה לעצמה עוד מהיין שעמד
על השולחן. פניה של קטי החווירו מרוב בהלה. איך היא תוכל להרוג מישהו שנתנה לו את ליבה?
לפתע קול חנוק נשמע מרחבי החדר, והוא הגיע הישר מפיו של מקס. "את מאמינה לה?" שאל.
קטי קפצה לאחור והוא הרים את מבטו אליה. מבטיהם ניפגשו וליבה של קטי החסיר פעימה. מבטו היה זועם,
פגוע, ועצוב בו זמנית. עיניו שידרו לה הרגשה, שלא ידעה שיש בכוחה להרגיש. מבטו העלה בראשה מספר
שאלות ותהיות בנוגע למה שמתרחש. ננסי אכן נראתה לה מסתורית להפליא, והבקשות שלה מקטי ביום הראשון
להכירה, היו מוגזמות יתר על המידה. קטי הסתכלה שוב על מקס ומצמצה עם עיניה בכאב ועצבות.
"הוא לא יכול להיות האחד שהרג את אבא שלי." חשבה לעצמה והורידה את מקל הכסף למטה.
"שאלתי אותך שאלה קטי, את מאמינה לה?" שאל שוב בקולו החנוק, וחיוך משביע רצון עלה על פניה של ננסי,
שבפירוש נהנתה מהמחזה.
ננסי קירבה את ידה אל ראשו ועדפה אותו לאחור בחוזקה. "אל תנסה את מזלך ילד." אמרה בקול מאיים והסיטה
את מבטה אל עברה של קטי. "כולנו מחכים." לחשה.
קטי שמה את ידה על בית חזהה, שפעם בחוזקה, והסתכלה שוב בעיניו הבהירות, שנראו מבעד לשיער הכהה
שנפל על פניו הלבנות. היא הרגישה כל כך שבירה לידו, כל כך קטנה וחסרת כוחות, במיוחד כשנאלצה להתמודד
עם מבטו הפגוע. קארין ששכבה בצד, חזרה להכרתה ופתחה את עיניה, מנסה להבין מה קורה סביבה.
מקס המשיך להסתכל על פניה ההמומות של קטי, שלא יכלה שלא להשבר. פניה התעקמו ועיניה החלו לדמוע.
דמעות זהירות, שניסו לא לפרוץ החוצה, החלו לפלס את דרכם למטה מעיניו הבהירות של מקס, שבמהרה הפכו
לאדומות. ננסי כיווצה את גבותיה והסתכלה על שניהם. היא הנידה בראשה באי הבנה וגלגלה את עיניה ביהירות.
"יש משהו שאינו ידוע לי?" שאלה את קטי ולגמה פעם נוספת מהיין האדום שפילס את דרכו אל שפתיה מתוך כוס
הזכוכית העדינה שהייתה בידיה. מקס סגר את עיניו בכבידות ופתח אותן מייד. "תעשי מה שמבקשים ממך קטי." אמר לה
והתיישב זקוף בעודו מוציא את חזהו לבחוץ ואומר לה לתקוע את המקל הישר בתוך ליבו. "הוא גם ככה לא פועם כבר."
הוסיף בקולו החנוק ומבטו החודר כוון הישר אל תוך עיניה, שלאחר ששמעו את דבריו, פרצו בבכי בלתי נשלט.
"קטי?" נשמע קול מאחור, שהתגלה כקארין. קטי פתחה את עיניה לרווחה והסתכלה על קארין, שהייתה
שרועה על הריצפה. קארין בחנה את ננסי במבט מעורער והפנתה את פניה בחזקה אל דמותה של קטי.
"מה את עושה?" שאלה אותה בקול רציני ופגוע במיוחד. קטי בלעה את רוקה ומלמלה משהו שקארין לא הצליחה
להבין. "אם את מתכוונת להגיד משהו, לפחות תעשי שזה יהיה ברור." ביקשה קארין והמשיכה לבחון את ננסי.
קטי הנידה בראשה בכאב וסגרה את עיניה. "אני יודעת שהשתמשתם בי." אמרה.
קארין פיהרה את פיה ולא יכלה להאמין למשמע אוזניה. "שמה?!" שאלה. "שמה?!" צעקה.
"תגידי תודה, שלקחנו אותך אלינו, תגידי תודה שלא נתנו לך.."- צעקה קארין כשקולה של ננסי התערב וקטע
את דבריה. "שומר, איני מתכוונת לשמוע את הההערות הללו." אמרה, והשומר מייד סגר את פיה של קארין בעזרת
סרט ארוך ושחור שהוציא מכיסו. "ובכן, בואי נעבור לעניינינו." אמרה ננסי והסתכלה על קטי, שהתכנסה בתוך עולמה.
מקס עצם את עיניו וזוג דמעות מלוחות וחמות פילסו את דרכם אל חזהו המנופח.
ננסי קימטה את מצחה וחטפה את מקל הכסף מידיה של קטי "נראה לי שאני מבינה מה הבעיה." אמרה
והסתכלה על קטי במבט ביקורתי ואדיש. "אני כבר חיה הרבה מאוד שנים, וראיתי הרבה דברים בחיי, הרבה
מאוד. אבל דבר כזה? לעולם לא." אמרה והרימה את גבתה השמאלית. "על מה את מדברת?" שאלה קטי
והחזירה לה מבט ביקורתי. "את אוהבת אותו, נכון?" שאלה. פניה של קטי החווירו והיא יכלה לשמוע את
הדופק שלה מגביר את קצבו. היא גלגלה את עיניה ולא ידעה מה לענות. מקס הרים את ראשו למעלה
ובחן את קטי, שנלחצה עד מאוד. "את יודעת קטי, שמעתי סיפורי אהבה בין ערפדים לערפדים, וערפדים
לבני אדם, אבל סיפור כמו שלך, חשבתי שאפשרי רק בטלויזיה, או ספרים." אמרה וחייכה בציניות מוחלטת.
קטי נשמה עמוק וכיווצה את גבותיה. "למה את מתכוונת?" שאלה. "את באמת לא יודעת? אף פעם לא חשבת
איך יכול להיות שאת זזה כל כך מהר, שומעת כל כך טוב, מחלימה במהירות, או מרגישה שמשהו הולך לקרות.
לא חשבת על כך?" שאלה וכעת נשמעה ערמומית במקצה. "איך את יודעת זאת?" השיבה קטי בשאלה וקימטה
את מצחה בעודה מתרחקת כמה צעדים לאחור. "איי בלאק בלאק, אביך לימד אותך את זה מאז שהייתה תינוקת.
נולדת למשפחת ציידי ערפדים מבוקשת במיוחד, יקירתי. " הוסיפה ולגמה שוב מהיין, שכמעט ניגמר.
קטי הרגישה שהפילו אבן ענקית על כתפיה, כל עולמה קרס בשבריר שניה.
היא גילתה את הכל בבת אחת, דבר שגרם לסיבוכים ותהיות בנוגע למה שנכון או לא, למה שחלום או מציאות.
"מה חשבת? לא סתם נבחרת להיות שומרת הלפיד." הוסיפה ננסי ונעמדה זקוף.
קול מצחקק עטף את החדר וננסי הורידה את מבטה אל מקס, שישב וחייך באדישות.
"אז זה מה שאת מחפשת? את הלפיד?" שאל והרים את מבטו אליה. הוא לא נשמע מופתע מדי ממה שאמרה, וקטי
הבינה, שמקס ידע. "ואם כן?" שאלה ושילבה את ידיה. "אז את מבזבזת את זמנך." השיב באדישות.
ננסי קימטה את מצחה וסגרה את עיניה למחצה. "מה אתה רוצה להגיד בכך?" שאלה והתקרבה אל דמותו.
"מצאנו אותו כבר." השיב. עיניה של ננסי שינו את צורתן וכעס עמוק נראה מבעד לעיניה.
גופה החל לרעוד וכוס היין האדום, החליקה בין ידיה וניפגשה עם הרצפה. היא הסתכלה על קטי בזעם והתנשמה בכבידות.
"צוציקית ארורה, אמרת שהלפיד לא בידייך." צעקה ופילסה את דרכה אליה. היא כרכה את ידיה סביב צווארה והרימה אותה
כלפי מעלה באוויר. ידיה ורגליה של קטי החלו לזוז לכיוונים לא מוגדרים ללא כל מטרה מוצדקת וראייתה החלה להתטשטש.
לאחר שניות ספורות ננסי הורידה את קטי על רגליה והסיטה את ראשה לצד. היא בלעה את רוקה ופתחה את פיה בעודה
מקרבת אותו אל צווארה החיוור. ניבים ארוכים וחדים צצו בין שיניה ובשבריר שניה, היא תקעה אותן בצווארה של קטי.
מקס פתח את עיניו ונעמד על רגליו כשידיו כבולות. "עכשיו!" צעק לכיוון לא מוגדר ונשמעה ירייה.
קטי נפלה על הריצפה, ועליה נישכבה ננסי, בעודה יורקת את הדם שהרגע ניסתה לשתות על חולצתה.
קטי נאחזה בצווארה והחלה לזחול לצד במטרה להחלץ. היא הרימה את ראשה ושמעה עוד כמה יריות באוויר.
שני השומרים והנהג נפלו על הריצפה ונשמו את נשמתם האחרונה. היא הרימה את ראשה והסתכלה על דלת המחסן,
שנפתחה לה באיטיות רבה. מולה עמדו דן ורומן, עם אקדח בידם. קטי פתחה את פיה בתדהמה ובלעה את רוקה.
הם נכנסו לחדר ודן נעמד ליד קארין והרים אותה על גבו. חן התקרב אל מקס וירה באמצע שרשרת האזיקים, דבר ששחרר
אותו לגמרי. הוא נעמד על רגליו והחל ללכת אל כיוון היציאה, לא מסוגל להסתכל בעיניה של קטי.
דן התקרב אל קטי עם קארין על גבו ונשם עמוק. "אני לא מאמין שהעדפת לבוא לפה, עם אישה שאת לא מכירה,
במקום לסמוך עלינו." אמר בקול מאוכזב וחנוק ומצמץ עם עיניו. "קטי, ידענו מהתחלה מי את ולמה את מסוגלת.
כל יום סיכננו את חיינו בכך שהיינו עם ציידת, שבכל רגע יכלה להזכר בהכל ולתקוע לנו כדור כסף בראש.
מקס סיכן את חייו בשבילך אינספור פעמים, הוא קיבל יריות, מכות, ואף דקירות שבמקור נועדו לך.
אף אחד מאיתנו לא יכל לספר לך על זהותך האמיתית, זה לא קל להיות ליד ציידת, ובנוסף, שומרת הלפיד.
כשהיית קטנה מקס וויתר על הכל בשבילך, יצא מהמסדר, עזב את סלינה, ותמיד אמר שהזכרת לו את אימו.
לפני ארבע שנים, מסדר הדרקון גילה איפה אביך החביא אותך ובא לביתכם כדי לסיים את חייכם. באותו הזמן
מקס היה אחד מחברי המסדר, וידע על הדבר. הוא שכר חבורת ערפדים, ואני מביניהם, והגיע אל המקום.
הוא בגד במסדר, בגד בקנון - שהחשיב לאביו, כדי להציל אותך.
אנשי המסדר שפכו בנזין על דלת ביתכם ושרפה גדולה פרצה במקום. את ואביך הייתם תקועים בפנים,
איכשהו אביך הצליח להוציא אותך מהדלת הסודית של מרתפו, ויצא ביחד איתך. כשחברי המסדר שמו לב
שנעלמתם, הם יצאו אחריכם כשכלי נשק בידיהם. אביך הצמיד אותך לקיר והחל להלחם עם שלושים וחמישה
ערפדים, לבד. זה היה הרגע בו מקס, אני, קארין, ועוד כמה ערפדים שאת לא מכירה התפרצנו למקום והחלנו
להלחם בחברי המסדר. אביך זיהה את מקס, מפני שהוא היה זה שהחזיר אותך לביתך כשהיית קטנה.
הוא החל להלחם לצידו, ושניהם גברו על עשרים ערפדים. אבל את? לא יכלת להעמיד את אביך בסיכון.
והחלטת להצטרף. הרמת מקל מתכת מהריצפה והתחלת להלחם איתנו, אך הבעיה הייתה שלא היית מספיקה כשרה.
קנון התגנב מאחורייך וכיוון את אקדחו לגבך, אביך ראה זאת ומיהר להפריע לדבר. הוא נעמד מאחורייך, והכדור פגע ליד ליבו.
הוא נפל על הריצפה ואת הסתובבת, נפלת והחלת לבכות. קנון הרים את ידו וכיוון את אקדחו לראשך כשמקס נעמד מאחור
וירה לו בכתף. קנון נפל על הריצפה והאקדח התעופף באוויר. הוא זחל עד אלייך ונגח בך עם ראשו,
את נפלת לאחור ופגעת עם ראשך על סלע שעמד מאחור. קיבלת מכה חזקה ואיבדת את ההכרה.
זה היה הזמן בו מקס ירה בידו השניה של קנון, וקנון ברח מהמקום במחשבה שמתת. אביך היה עוד בהכרה, ואני וקארין נעמדנו
לידו. הוא הוציא אקדח מכיסו, ונתן אותו למקס. "תשמור על הבת שלי, ידעתי שהיום הזה יבוא." אמר והוציא מכתב מכיסו.
שניות ספורות לאחר מכן, נשם את נשימותיו האחרונות.
את הלפיד ככל הנראה, קברת חצי שנה לפני האירוע, בתוך האדמה של קברו של אימך. את זה מצאנו
כשהיינו בקראנו. היית מחוסרת הכרה ודיממת ללא הפסקה. מקס התקרב אלייך והרים את ראשך,
את פקחת את עינייך למחצה והסתכלת מסביב. "קטרין? קטרין את בסדר?" הוא שאל אותך ונגע במצחך.
"מי זאת קטרין?" שאלת, והבננו שמצבך גרוע. הוא שילם לי ולקארין סכום כסף אדיר ופקד עלינו לשמור
עלייך, כי אם ימצאו אותו איתך, יהרגו אותך על בטוח. הוא עבר לעיר אחרת וחיי שם כל השנים הללו.
והכל? הכל בשבילך קטי. אפילו אם לא ידעת את כל זה, יש מספיק דברים, שהיו אמורים לגרום לך לתהות
עם הננסי הזאת, דיברה אמת. היינו איתך כל כך הרבה זמן, כל יום. אני מרגיש כל כך מאוכזב. העדפת להאמין למישהי
שאת לא מכירה כלל, מאשר לחברים שלך. ששמרו עלייך והגנו עלייך בחייהם." אמר דן בטון מאוכזב
והוריד את ראשו. קטי פתחה את עיניה ופרצה בבכי מר, הדמעות לא יכלו למצוא מנוחה והיא הרגישה
שהיא רוצה לעקור את ליבה מהמקום. "זה לא היית אתה שהחזקת אותי כשפקחתי את עיניי?".
-"לא קטי, זה היה מקס, אני עמדתי מאחוריו, ואולי זה מה שגרם לך בלבול. לא אמרנו לך כלום, כי מצאנו את הגביע,
ורצינו למנוע ממך את המידע הפוגע הזה. אבל בחיים לא ציפינו שתעשי לנו את מה שעשית.
מזל שראינו איך ננסי נכנסה לבית הספר וחבטה בראשו של מקס. קארין הגיעה מאוחר יותר וננסי לקחה גם אותה.
את יודעת מי זאת ננסי? אני אגלה לך. היא שפחתו של קנון, היא כבר מזמן לא דודתך. היא נהפכה לערפד כשהיית בת 11,
ומאז אביך הכחיש את קיומה. אין לי יותר מה להגיד לך, במיוחד לאחר שכמעט תקעת כלי כסף שליבו של מקס."
הוסיף דן ונשמע רציני כמו שקטי לא שמעה אותו מעולם. "בואי, אנחנו ניקח אותך לבית הספר." הוסיף בלחש והוריד
את מבטו המאוכזב. קטי התרוממה מהריצפה ופניה הכחילו מרוב בהלה ותדהמה. היא החלה לפלס את דרכה אל המכונית
כמו בובה על חוטים, שלא יודעת מה היא עושה. היא יצאה לבחוץ וראתה את הג'יפ של דן, עומד מול המחסן.
קארין ישבה ליד דן שנהג, ורומן מאחור, מצופף. אף אחד מהם לא הוציא מילה, רק חיכו שתעלה למכונית.
קטי פתחה את דלת המכונית והתיישבה ליד רומן, שאפילו לא החזיר לה מבט. "מחר ניסע לקראנו ונסיים
את הסיוט הזה אחת ולתמיד. אני אקח את הגביע איתי." לחש דן והתניע את המכונית. הוא הסתכל על השתקפותה
מהמראה הקטנה שמעליו וכיווץ את גבותיו. "וכן, זה אומר שממחר לא תראי אף אחד מאיתנו יותר, אף אחד."
אמר ונשף את שפתו. קטי הסתכלה לכיוונים וחיפשה את מקס עם מבטה, אך הוא לא היה. "מקס לא יסע איתנו."
לחש רומן אך עדיין סירב להסתכל אל תוך עיניה. "כל מה שאני יכולה, הוא סליחה. סליחה על שהייתי כל כך טיפשה.
לא התכוונתי." לחשה והחלה לבכות בכל כוחה. קארין נשמה עמוק והורידה את מבטה. "את מבינה עכשיו למה
לא רציתי אותך עם אחי? או עם מקס? סיפורי אהבה בין ציידי ערפדים לערפדים, אף פעם לא ניגמרים טוב."
לחשה והרימה את גבותיה. "בכל מקרה, לאחר שהשער בין שתי עולמות יסגר. כולנו ניעלם. בשביל העולם האפור הזה,
מלא ביצורי אנוש, שכל יום עסוקים בלריב, לרכל, להרוג, לפגוע - אנחנו נאבד את חיינו. אך זאת הייתה החלטה שלנו" הוסיפה
והמכונית התניעה.
המשך יבוא... 😊
אנא תאר את הבעיה בהודעה זו:
|
|
|
|
