|
היום אני ישים פרק
כמעט סיימתי לכתוב אותו. 😊))))))
פרק 23 -
דם הוא דבר שלא קל להשיגו במיוחד בעיר כמו קראנו. הרחובות ריקים, ובמיוחד בשעות בוקר מוקדמות אלו.
רומן התקרב אל החלון ואטם את קרני שמש שחדרו אל החדר, בעזרת הוילון השחור שהיה קשור
לצידי החלון.
"מה נעשה?" שאל רומן והסתכל על דן. "אני לא יודע" אמר וסיבב את ראשו אל מקס, ששכב
חיוור על מיטתו. "נצטרך לחשוב על פתרון" הוסיף ונשם נשימה עמוקה. קטי התקרבה אל מיטתו
של מקס ושמה את ידה על מצחו, שלהפתעתה, היה קר במיוחד. היא כיסתה אותו בשמיכה שהוציאה
מהארון והסתובבה אל דן ורומן עם הבעת פנים רצינית. "אם הוא צריך דם, אני יכולה לתת לו אותו"
אמרה והסתכלה על הבעות פניהם של רומן ודן. דן כיווץ את גבותיו והסתכל על רומן, שהתבונן בו
בחזרה. "לא. את לא יכולה לעשות את זה." אמר ונעמד זקוף. קטי פתחה את עיניה לרווחה וכיווצה
את גבותיה גם כן, בעצבנות. "למה אני לא יכולה?" שאלה. "במצבו של מקס, זה מסוכן מדי." השיב
לה דן, ורומן הסכים איתו לחלוטין. "ערפדים במצב כזה, לא יודעים מתי להפסיק. זה יכול לההפך
למאוד מסוכן בשבילך" הוסיף והרים את טונו. "קטי תצאי מהחדר, צריך לנעול אותו כאן" אמר
וסימן לה עם ראשו לכיוון היציאה. אין להכחיש שהדבר עצבן את קטי במיוחד, שהייתה הסיכוי היחידי
של מקס באיזור. היא הסיטה את מבטה אל מקס, ויכלה לראות שמצבו מחמיר מכל רגע שעובר.
"כמו שבן אדם לא יכול לחיות ללא מיים, הוא אינו יכול לחיות ללא דם" חשבה לעצמה ועצב כבד
מילא אותה מבפנים. רומן ודן יצאו ראשונים מהחדר ודן חיטט בכיסו האחורי על מנת להוציא את
המפתח של החדר ולנעול את מקס בפנים. "קטי, תמהרי" הפציר בה רומן וביקש ממנה לצאת
מהחדר. בצעדים איטיים אך נחושים, קטי התקרבה אל מקס וחטפה את המפתח מידו.
"אני אנעל את הדלת" אמרה לו כשלפתע שמה את ידה על הידית וטרקה אותה בחוזקה,
בעודה סוגרת את עצמה בפנים עם מקס. במהירות היא שלפה את המפתח, הכניסה אותו אל תוך
המעול ונעלה את החדר. "קטי תפתחי מייד!" נשמעו צעוקיהם של מקס ורומן מהצד השני של הדלת.
"קטי זה לא מצחיק. תפתחי מייד!" המשיכו לצעוק ולדפוק על הדלת בחוזקה מרבית.
קטי יכלה לשמוע את ליבה יוצא החוצה מרוב הלחץ שמילא אותה באותה השניה כשפתאום שמעה
קולות מאחוריה. היא סיבבה את ראשה והבחינה במקס, שחזר להכרה והשמיע קולות כאב חזקים.
"אם הוא צריך דם, הוא יקבל דם. אני צריכה לפצות אותו על כך שהציל את חיי, שוב." חשבה לעצמה ובלעה את רוקה. "מקס?" קראה בשמו בזמן שהמשיכה להתקרב אליו יותר ויותר. מקס פקח את עיניו
והסתכל על קטי שעמדה מולו. שפתיו היו לבנות ומתחת לעיניו עיגולים שחורים שביטאו את צמאו.
"איפה כל השאר?" שאל בקול צרוד וכמעט לא נשמע. "הם..הם בחוץ." אמרה והתיישבה על מיטתו
לצידו בעודה נושמת עמוק ומתכוננת לרגע. הוא הרים את מבטו אליה והסתכל עמוק אל תוך עיניה
עם מבטו הבהיר והחד ש גרם לה לחשוב על מעשים אשר רצתה לעשות, אך פחדה אפילו לחשוב עליהם.
"תצאי מפה" אמר מקס ובלע את רוקו.
- "לא, אני..." קטי פתחה את פיה כשמקס קטע את דבריה והפציר בה לעזוב.
"בבקשה תצאי" ביקש ועיניו הסתכלו על צווארה. היא הסתכלה על פניו, שהחלו
לקבל בחזרה את צבעם המקורי וידעה על מה הוא חושב ברגע זה. "אני לא יוצאת" אמרה לו
בנחישות ונשמה עמוק. היא הסתכלה מסביב והבחינה באווירה המוזרה שהקיפה את החדר.
החדר היה אפור וחשוך, שידר אווירה שאינה הייתה נוחה כלל וגרם לבטנה של קטי להתהפך.
היא החזירה את מבטה שוב אל מקס וליטפה את ידו עם ידה. "מקס, הדבר היחיד שאני יכולה לעשות
בשבילך אחרי שהצלת את חיי כל כך הרבה פעמים, זה לספק לך מקור לדם. אני ירגיש הרבה יותר
טוב אחרי שאני אדע שעזרתי לך לפחות פעם אחת מבין כל הפעמים שאתה עזרת לי. באמת תודה"
אמרה בקולה העדין והחודר והמשיכה ללטף את ידו. "אני לא יכול, אני מפחד לאבד שליטה" השיב
לה דן וסגר את עיניו לאחר שהתבונן בצווארה במשך שניות ספורות וחשק בו יותר מתמיד.
"אני לא שולט על עצמי עכשיו, אני יכול לשמוע את הדם הזורם בעורקייך. אני מבקש ממך לצאת מהחדר
לפני שאני קם." הוסיף כשלפתע הרים את ראשו למעלה והשמיע קולות כאב חדים.
הוא פתח את פיו לרווחה וזוג ניבים חדים וארוכים הראו את עצמם לקטי, שישבה קפואה,
מנסה לשמור על קור רוח. "מה קרה?" היא שאלה ותפסה את ידו הרועדת בחוזקה.
כל גופו החל לרעוד והוא המשיך לגנוח מכאבים. "מקס? מקס!" קראה בשמו וניסתה להרגיע
אותו ולהחזיר אותו למוטב. קטי קימטה את מצחה והסתכלה על ייסוריו,  שהלכו וגברו ורק משפט
אחד התנגן בראשה. משפט שמקס עצמו אמר לה פעם : "הערפד המסוכן ביותר הוא זה שאיבד את כל
כוחותיו, וצמא לדם. ערפדים במצב זה יכולים לרוקן את גופו של האדם הראשון שיראו מבלי להיות
מודעים לכך. הצמא הוא בלתי נשלט."
קטי ידעה מה היא עושה ומה יכולות להיות התוצאות. אך לעזוב את מקס במצב זה? לא יכלה.
"קטי!" צעק מקס ותפס בידיו את השמיכה עליה שכב והחל לקמטה. "תצאי!" המשיך לצעוק
ולהחזיק את עצמו. קטי המשיכבה לשבת לצידו ומקס פתח את עיניו והוריד את ראשו שוב על הכרית.
עיניו היו בצבע אדום כהה, וניביו סירבו להסתיר את עצמם.
"קטי?" היא שמעה את קולם של רומן ודן, שעמדו מאחורי הדלת ודפקו עליה בחוזקה. "קטי תעני!" המשיכו לצעוק.
מקס ליקק את שפתיו בעדינות והסתכל על צווארה של קטי."מקס?" לחשה לו והניחה את
ידה על צווארה החשוף כשלפתע הוא תפס בידה בחוזקה ומשך אותה אליו. היא נפלה על מיטתו
והוא נשכב מעליה. ליבה החסיר פעימה, היא נשכבה כמו פסל ולא זזה מילימטר. היא הרימה
את מבטה אל שלו, והבחינה בעיניו האדומות. הוא פתח את פיו וקירב אותו אל צווארה בקצב
איטי ומצמרר. קטי סגרה את עיניה ושמה את ידה על גבו. "אני מוכנה" לחשה.
כשמקס שמע אותה מדברת, הוא כיווץ את גבותיו וליבו החסיר פעימה גם הוא.
הוא הבין מה הוא עושה וסגר את פיו במהרה. "לא אני לא יכולה לעשות לך את זה, לא יכול!"
צעק ונלחם בצמא שהשתלט לא רק על מוחו אלא גם על עצמותיו.
קטי שמה את ידה השניה על גבו, וקירבה אותו אליה. הוא שכב עליה לחלוטין, הם יכלו להרגיש
את גופיהם אחד של השני ואת הנשימות הכבדות שכל אחד מהם הוציא והכניס.
"מקס, אני בוטחת בך, אני רוצה שתעשה את זה" אמרה והזיזה את ראשה לאחור
בעודה חושפת את צווארה לחלוטין. גופו היה צמוד לשלה וחזהו עלה וירד עם כל נשימה שלקח.
הוא כרך את ידיו מסביב לכתפיה. "אני רוצה שתעצרי אותי כשתתחילי להסתחרר, הבנת?
בכל מחיר תעצרי אותי" ביקש ממנה והרגיש שעוד מעט הוא יצא מדעתו. קטי נדנה עם ראשה
כתשובה חיובית. "אני יכול לשמוע, ולהרגיש את הלב שלך יוצא ממקומו, את לא חייבת לעשות את זה." לחש לה.
"זה לא רק מהפחד" חשבה לעצמה והסתכלה על שפתיו שהיו קרובות אליה שוב, כמו באותו
הלילה בה הוא נישק אותה. רק שהפעם, היא רצתה לעשות זאת בעצמה.
הוא הוריד את ראשו אל צווארה ונשם את ריח גופה, שהוא כל כך התגעגע אליו.
קטי הסיטה את ראשה לכיוונו, נהנית מקולו שחדר אל תוך אוזנה ומנסה להשאר אדישה,
על מנת שהוא לא יגלה עד כמה שהיא לא אדישה כלפיו. "שיחשוב שהלב שלי פועם מפחד,
העיקר שלא יגלה" חשבה לעצמה ונתנה לעצמה להרגיש אותו בכל הכוח, בטוחה שהוא לא יודע
שהפעימות שלה הם מהקרבה שלו אליה ברגע זה, ולא מהפחד. הוא הצמיד את שפתיו לצווארה,
מסתכל היכן ניתן להכאיב לה פחות ובשבריר שניה, ניביו פרצו אל תוך ורידי צווארה ולאט לאט
שאבו את דמה. היא החלה לגנוח, אך היא כמעט ולא הרגישה בכאב עקב אותה הרגשה שסיחררה
אותה. "למה אני נהנית?" חשבה לעצמה ושמה את ידיה על ראשו, מקריבה אותו יותר ויותר.
"זה לא כך כך כואב" לחשה לו והמשיכה לגנוח. צבעו הרגיל החל לחזור אל גופו ועיניו האדומות
החלו להעלם ובמקומן, חזרו העניים הירוקות והבהירות שגרמו לה לעצור את נישמה.
לאחר זמן מה, היא החלה להסתחרר והבינה שזהו הזמן להפסיק אותו, אך משום מה, לא רצתה
לעשות זאת. ידיו טיילו על גופה והיא לא יכלה שלא להכנע לרגש שעטף אותה.
מקס הוציא את ניביו מצווארה וקירב את שפתיו אל אוזנו בעודו לוחש: "למה את לא עוצרת אותי?"
קטי פתחה את עיניה והסתכלה מסביב, מבינה שהיא נסחפת יותר מדי. "זה בדיוק מה שרציתי
לעשות כרגע" השיבה לו ונגעה עם ידה בצווארה המדמם קלות. היא יכלה להרגיש את סימני ניביו,
שסירבו להעלם מצווארה. מקס סגר את עיניו והצמיד את ראשו אל לחייה. "את מרגישה משהו אליי?"
שאל והחל לטייל עם שפתיו על גופה. קטי פתחה את עיניה בתדהמה ורצתה להכחיש, אך לא יכלה
לעשות זאת כשהרגישה את שפתיו על כל כולה.
"אני לא יודעת" השיבה לו המשיכה להנות ממה שמרגישה. הוא הרים את מבטו אליה בתדהמה ובנחישות
תפס את ראשה עם שתי ידיו. "תסתכלי לי בעיניים, ותעני" ביקש ממנה והכריח אותה להסתכל אל תוך עיניו
שנראה היה לה ששאבו אותה אל תוכם. היא הזיזה אל ראשה לצד אחר ונמנעה מלענות.
"לא יכול להיות" חשבה לעצמה והרגישה את ליבה שמאיים להתפרץ החוצה בכל שניה.
"אני מתחילה לאהוב אותו?" חשבה לעצמה והמשיכה לתהות כשלפתע שמעה קול מוזר, שנבע מתוך
המנעול של הדלת. מקס קפץ מעליה וניגב את שפתיו, שטעמו מדמה לפני כמה דקות.
קטי התיישבה על המיטה והדלת נפתחה. דן נכנס פנימה עם פנים זועמות כשבידו מפתח נוסף, שהשיג
מאחד העובדים באכסניה. "קטי מה זה צריך להיות?" שאל אותה והסתכל על שניהם.
האווירה במקום נהפכה להיות לא נעימה כלל. "דן?" קטי קראה בשמו ויכלה לראות את הטירוף הלא מוסבר
שהשתלט על עיניו.
"ממתי את לא מקשיבה למה שאני אומר לך?" צעק עליה והתקרב אל מיטתה. "את באה איתי" אמר
לה ותפס בידה בעודו גורר אותה בכוח מהחדר. קטי פתחה את עיניה בתדהמה ויכלה להרגיש בכאב
שהוא גורם לה כשהוא מוחץ את ידה בכוח וללא רחמים. היא יכלה להבין שהוא דאג לה, אבל עד
כדי כך?. "זה לא דומה לדן" חשבה לעצמה כשלפתע שמעה את קולו של מקס מאחור.
"תעוב אותה".
המשך יבוא...
ייאאפפהה D :
מתי ההמשך ? 😉
איזה פרק מהמם!!!!!!
חייבת המשך!!! פשוט חייבת!!
סתם שאלה... את רואה את הסידרה 'שעות אפלות'?
תודה ענקית לכולםםםםםםםם
"שעות אפלות"? מה זה? :-O
נשמע טוב חח
את הסיפור הזה ? אני אוהבת הכי הרבה
מכל הסיפורים D : ..
תאמת - את כותתבת ממש יפה
ויש משהו בכתבה שלך שאי לא יכולה להפסיק לקרוא : ) ,
חחח אני רק נכנסת לאתר הזה אני ישר מחפשת
את הסיפור שלך לראות עם הוספת פרק D : ...
חחח קיצר הסיפור שלך - מושלםם !
ואת חייבת לעדכןן ; )
מה המשך???
(לא קשור) יש עוד פורום סיפורים שדי לך לשים בוא את הסיפור שלך...
קוראים לפורום 'סיפור שאינו נגמר'. אני שמה פה קישור לאתר:
http://www.4girls.co.il/newsite/forum/disp....asp?ForumID=56
וואו וואו תודה לכולם! 😊
עם תגובות כאלה אתם עושים לי חשק להמשיך לכתוב מהר 😊)
וואי האתר שהבאת לי נראה לי ממש טוב. אבל למה אני לא מצליחה להרשם?
בכל מקרה יש לסיפור שלי גם בלוג - אם מישהו רוצה להעיף מבט
http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=572092
[B]פרק 24 -
"מה אמרת לי?" שאל דן בטון מאיים וסיבב את פיו אל מקס, שבצעדים מהירים התקרב אל המקום בו הוא
עמד עם קטי. ראשה של קטי לא יכל להרגיש או לשמוע דבר, הוא החל להסתחרר ברגע בו קמה מהמיטה.
"אל תתערב מקס" ביקש דן והמשיך ללחוץ על ידה הכואבת של קטי ולגרור אותה מהחדר כלפתע נשמעו
צעדים כבדים שהגיעו מהמסדרון. היה זה רומן שנכנס אל החדר והסתכל על כולם במבטו האדיש.
"מה קורה פה?" שאל והסתכל הישר על פניה של קטי שנהפכו לחיוורות בצורה מחרידה.
מבטה היה חלש ונטול כוח ולחייה אדומות וחמות. הוא מצמץ בעיניו והתקרב לקטי על מנת לשאול מה
שלומה כשלפתע היא איבדה את יציבותה והתמוטטה על הריצפה. "קטי!" צעק דן ועזב את ידה.
מקס התכופף לריצפה והרים אותה על ידיו החסונות בעודו סוחב אותה אל מיטתו ומניח אותה עליה בעדינות.
גופה החל להזיע ומקס התקרב לארונו בעודו מוציא שמיכה ומכסה את גופה.
רומן לא הופתע מתוצאות הלוואי הללו והמשיך לעמוד זקוף כשדן הסתכל על מקס במבט מלא שנאה וכעס.
"הלכת רחוק מדי!" צעק דן למקס והחל להתקדם לעברו כשרומן עצר אותו עם ידו והסתכל בעיניו.
"זה לטובה דן, אתה לא מבין שאם היא לא הייתה עושה זאת מקס היה בסכנה? הוא הציל את כולנו דן.
אל תדאג לקטי, היא תהיה בסדר עד הערב." אמר לדן ובאופן מסויים מילותיו באמת הצליחו להרגיעו.
דן נעמד זקוף ושילב את ידיו. מקס התיישב לצידה של קטי ונגע במצחה הבוער. "הכל יהיה בסדר,
אהוב...תי" חשב לעצמו ולא העיז להשמיע את דבריו. רומן ביקש משניהם לצאת מהחדר ולתת לקטי לקבל
בחזרה את כוחה. "תנו לה לנוח קצת" אמר והוציא בכוח את מקס, שסירב לצאת, מחדרו.
---------------------------------------------------------------------------------------------
"למה הכל מעורפל?" חשבה קטי בעודה הולכת בשביל ארוך שלא הראה את סיומו. הערפל כיסה
את המקום וראשה של קטי החל לכאוב. "איפה אני?" חשבה לעצמה ושמעה את הד מחשבותיה שהושמע
על כל המקום. כלל שהיא הלכה, כך רגליה איבדו מכוחם. היא רצתה לנוח והבחינה בבקשה ישנה שעמדה
השביל. ובהתלהבות ניכרת וללא מחשבה שניה, היא החלה להגביר את הליכתה לקראתה.
לאחר זמן קצר, היא הגיע אל דלת הבקתה. הדלת הייתה עשויה מעץ ישן, ולפני המראה שלה, לא הייתה
חזקה כלל. "אני יוכל לבקש עזרה" חשבה לעצמה קטי בהתלהבות והחלה לדפוק על הדלת הישנה.
ככל שהיא דפקה, היא החלה להבין שאין אף אחד בבית ולהמשיך לדפוק – לא יעזור.
אין כאן אף אחד?" חשבה לעצמה ולקחה כמה צעדים אחורנית בעודה מסתכלת לכל כיוון אפשרי ומקווה
למצוא אנשים באיזור. רעש פתאומי נשמע מתוך הבקתה וקטי התקרבה אל החלון הגדול שהיה ממוקם
מטרים ספורים מהדלת עצמה, ונעמדה על קצות אצבעותיה, מנסה לדחוף את גופה למעלה ולהביט לבפנים.
החלון היה לוכלך קלות והיא נאלצה לנקות את חלקו בשרווליה של החולצה השחורה אותה לבשה.
למרבה הפתעה, אכן היה מישהו בפנים. היא מצמצה בעיניה וראייתה החלה להתטשטש.
עיניה לא נתנו לה לראות בבירור את פרצופים של האנשים שישבו בפנים, אך היא יכלה לראות את דמותם.
בתוך החדר עמדה אישה גבוה, עם סינר כחול, והשתעשעה עם הילדה הקטנה שישבה על כיסא עץ נמוך.
עיניה של קטי צרבו ככל שהיא התאמצה להחזיר את ראייתה כלפתע נשמע קול בכי מבפנים וקטי שפשפה
את עיניה שוב והדביקה את שתי ידיה על החלון ואת ראשה הניחה ביניהן, במטרה לראות מה מתרחש.
האישה הושיבה את הילדה הקטנה על ברכיה וליטפה את ראשה בעדינות, אך הילדה לא חדלה לבכות
ולא נהנתה מהדבר. קטי כיווצה את גבותיה לא מבינה מה קורה והחלה לדפוק על החלון.
"למה הן לא עונות?" חשבה לעצמה והמשיכה לדפוק, חזק יותר, אך להפתעה נראה היה שאף אחת מהשתיים
לא שמעו את הדפיקות. "מוזר.." חשבה לעצמה והמשיכה לבהות בסקרנות לבפנים. תחושבת דה ז'ה וו
עמוקה תקפה אותה והיא הרגישה שהיא הייתה במצב זה בעבר. האישה תפסה את צווארה של הילדה
ופתחה את פיה הגדול שהראה זוג ניבים גדולות וחדות במיוחד. קטי פתחה את עיניה בהלם והחלה להקיש
על החלון בכל כוחה, אך עדיין לא זכתה לתשובה. הילדה הקטנה ישבה בשקט ללא התנגדות וחיכתה למר
גורלה כשהאישה הכניסה את ניביה אל תוך צווארה ובתנועות איטיות, שאבה את מה שהייתה זקוקה לו.
ראייתה של קטי התבהרה והיא יכלה סוף סוף לראות את זהותם של הילדה הקטנה והאישה.
האישה נראתה לה מוכרת מתמיד, היא רק לא זכרה היכן ראתה אותה.
שתי פצעיה של קטי החלו לכאוב באופן פתאומי וחזק והיא נאחזה בהם עם שתי ידיה כשהבחינה בגבר
צעיר המתקרב לקראתה.
הוא היה לבוש במעיל שחור ישן, וכובע גדול ומרווח שהסתיר את פניו, היה מונח על ראשו.
היה זה שלב בו ראשה של קטי החל לכאוב בצורה מחרידה והיא התכופפה על הריצפה.
הגבר הצעיר התקרב אל דלת הבית ודפק בחוזקה. קטי נעמדה על רגליה למרות כאבה המר
והתקרבה אליו באיטיות. "אל תטרח, הן לא יפתחו" אמרה לו בקולה החנוק וניסתה לראות את פניו.
היא קימטה את מצחה וציפתה לתשובה, אך הוא התנהג כאילו לא שמע אותה כלל.
קול הדלת החלודה החל להשמיע את עצמו והדלת נפתחה באיטיות וקלילות רבה. קטי פתחה את פיה
והתכנסה בתוך מחשבותיה. אותה האישה נעמדה מולו וחייכה במתיקות. היא הדביקה לו נשיקה
רכה ועדינה על שפתיו וכתוצאה מכך הוא הוריד את כובעו מראשו וניגב את רגליו על השטיח
הקטן שהיה מונח לפני הכניסה לבית.
"לא יכול להיות..." חשבה לעצמה קטי וקפצה לאחור. היה זה מקס שעמד מולה וחייך אל אותה האישה.
קטי הסיטה את מבטה לעבר האישה, וקפצה אף רחוק יותר. "לא יכול להיות..פשוט לא יכול להיות.."
מלמלה לעצמה כאשר הצליחה לזהות את זהותה של האישה שעמדה מול מקס והתעללה בילדה הקטנה.
ללא ספק, הייתה זאת סלינה. "סלינה..." קראה לה קטי בקולה החנוק ועיניה התמלאו בדמעות שבמהרה
החלו לפלס את דרכם על לחיה. קטי בלעה את רוקה וניסתה להסדיר את קצב נשימתה. תחושה מוזרה
מילאה את בית החזה שלה והיא הרגישה בגלי הקור שהכו את פניה. מקס שם את ידו על כתפה של
סלינה ובחיוך שאל: "מה שלום קטי?" והוריד את ידו מכתפה. קטי הסתובבה אליו וחשבה שהוא מדבר אליה
אך הבינה במהרה, שהדבר אינו נכון. "היא בסדר, הכנס פנימה, היא בפנים" ענתה סלינה ונשכה את שתי
שפתיה. קטי ניתחה את מילותיה של סלינה בראשה וחום גופה החל להעלות. היא הסתובבה מצד לצד
וכאבי ראשה החלו להחמיר. "לא! לא!" צעקה כשלפתע הרגישה את גופה נופל על משהו קשה וקר.
---------------------------------------------------------------------------------------------
היא פקחה את עיניה ומצאה את עצמה בחדרו של מקס, שוכבת על הריצפה כשכל גופה בוער.
בחדר לא היה אף אחד, והדבר הראשון שעשתה היה להסתכל לעבר החלון, שוילון שחור חסם את נופו.
היא קמה על רגליה במהרה ורצה לעבר החלון בעודה מזיזה את הוילון לצד ומסתכלת לבחוץ.
בחוץ היה חשוך והלילה כבר עלה, היא יכלה לראות את הכוכבים הגדולים שהאירו את האיזור ואת אור
הירח שגרם לה להרגיש באי נוחות מוחלטת. היא גלגלה את עיניה והחלה לנשום בקצב מהיר כשניזכרה
בחלום שחלמה לפני דקות ספורות. היא סגרה את עיניה בכאב ולקחה נשימה עמוקה.
"אני הילדה הקטנה?" שאלה בקול רם אך לא קיבלה תשובה. היא סידרה את שיערה המבולגן ובסהרה
יצאה מהחדר כשפניה מועמדות כלפי היציאה מהאכסניה. היא הייתה זקוקה לאוויר צח וצלול שיסדר
את מחשבותיה. האוויר בחוץ היה קר והשמש החביאה את קרניה מזמן. האורות ברחוב המבודד האירו
אזורים בודדים והצרצרים ניגנו את זמרם שוב. קטי התיישבה על אבן גדולה שמיקומה היה לא רחוק
מהאכסנייה והסתגרה בתוך מחשבותיה. היא הבינה שהיא מתחילה להזכר בעברה אך לא יכלה
להדביק את כל החלקים יחדיו על מנת ליצור תמונה שלמה של הכל. היא לא יכלה להאמין שמקס,
אותו אחד שגורם לליבה לפעום, התעלל בה בילדותה ביחד עם חברתו סלינה שכמעט הובילה אותה
למותה. "מקס לא יכול..." חשבה לעצמה והחלה לבכות. "הוא פשוט לא יכול" המשיכה להתייסר
ולהגביר את קצב דמעותיה שלא נתנו לה מנוח. היא הרגישה נבגדת ומרומה וקיוותה שמישהו יבוא
ויסביר לה את אשר ראתה, ויגיד לה שהדבר אינו נכון.
---------------------------------------------------------------------------------------------
קטי המשיכה לחטט בזכרוה האבוד כשלפתע נשמעה קריאה לעזרה מאחורי אחד הבניינים וקטי נעמדה על
רגליה בעודה מנסה להאזין למתרחש. קול הקורא אינו היה מוכר והיה ילדותי לחלוטין. היא רצה במהירות
בעודה נעזרת בשמיעתה והבינה שהקריאות מגיעות מאחת הסמטאות שבהמשך. היא התלבטה אם להכנס
למקום או לא, אך היה כבר מאוחר מדי ולא הייתה לה ברירה. בנחשיות ומהירות היא נבלעה בתוך הסמטה
החשוכה והלא צפויה ונעמדה במקום, הסתכלה לצדדים והבחינה בילד קטן בגיל 8-9 יושב עם גבו דבוק
דבוק לקיר בניין ישן ומחביא את ראשו בין רגליו. כל גופו רעד וקולות הבכי שלו השתלטו על המקום.
קטי התקרבהאל הילד הקטן והתכופפה אליו. "ילד, קרה משהו?" שאלה אותו והרימה את ראשו בשתי
ידיה. על פניו היו שריטות זעירות ועיניו היו נפוחות מבכי. היא פתחה את עיניה וכיווצה את גבותיה.
"מי עשה לך את זה?" שאלה וניגבה את דמעותיו עם ידיה. הילד הרים את מבטו אליה וקימט את פרצופו,
מתחיל לבכות שוב. "שש..שש..הכל יהיה בסדר" לחשה לו ושמה את ידה על ראשו.
הילד הרים את עיניו שוב , אך הפעם פניו קיבלו הבעה מבוהלת ושפתיו רעדו. קטי קימטה את מצחה
והבחינה שמבטו של הילד מופנה אל מה שנמצא מאחוריה. היא הרגישה בגלי החום שמכים את גבה
ונשימות כבדות של מישהו שאינה יודעת את זהותו. היא נעמדה על רגליה באיטיות וסיבבה את ראשה
לאחור. מה שעמד מולה, שיתק את כל גופה, היא מעולם לא פחדה כל כך, קרו לה הרבה דברים בחודש
האחרון, אבל פחד בעוצמה כזו עוד לא הרגישה. היא יכלה להרגיש את הרעידות העוברות על כל גופה
ואת נשימתה שיוצאת מכלל שליטה. מולה עמד גרגויל, אך לא מאובן כלל. חיי למופת. אותו האחד
שקארין דיברה עליו ביום הראשון בו הם הגיעו לאכסניה. "הוא לא אמור להיות פסל?" חשבה לעצמה
קטי והסתכלה על החיה הגדולה. צבעה היה אפור, היא הייתה בעלת כנפי ציפור וראש שד. היא עמדה מולה
וטלטלה את ראשה מצד לצד עם קרניה הקטנות שבצבצו מראשה. נחיריה של החיה נפתחו ונסגרו עם כל
נשימה שלקחה.
קטי לקחה נשימה עמוקה ושמעה את הילד הקטן שישב מאחוריה, מתחיל לבכות שוב. היא נעמדה זקוף,
מסרבת להכנע לכאב, ותחושות המועקה שהרגישה. היא הורתה לילד לשבת עם עם פניו אל הקיר ולסגור את אוזניו.
האדרנלין בגופה עלה במידה ניכרת והיא לא ידעה מה לעשות במצב הנתון.
קטי התרחקה באיטיות מהילד והגרגויל עקב אחר צעדיה. היא חשבה על לברוח, אך ידעה שאין מוצא.
היא הסתכלה מסביב והבחינה במקל ברזל שהיה תקוע באדמה. היא חשבה על להרחיק את החיה בעזרתו
אך ידעה שסיכוייה קלושים. היא הסיטה את מבטה לעבר הילד הקטן, שהקשיב בקולה וישב עם פניו אל הקיר,
והסתכלה שוב על הגרגויל, שעיקם את פרצופו והתכונן לתקיפה. כשהוא הבחין בצעדיה ההולכים ומתגברים
הוא הוריד את ראשו ובשבריר שניה קטי מצאה את עצמה נרדפת על ידו.
הגרגויל התעופף באוויר ופגע עם רגלו בראשה, דבר שהעיף את כל כולה על הקיר הקרוב ביותר.
קטי התמוטטה על הריצפה ונאחזה בבטנה בכאב. להפתעתה הגרגויל סיבב את גבו אליה והחל להתקדם
אל הילד הקטן שישב לא מודע למצב, וידיו אוטמות את אוזניו. "לא!" צעקה קטי ונעמדה על רגליה
בעודה רצה אל עבר מקל הברזל ובכל כוחה עוקרת כל כולו מהאדמה. היא החליטה לסמוך על
האינסטינקים שלה והסתכלה על הכרכרה השבורה שעמדה מולה והסתירה את גבו של הגרגויל.
היא הרימה את ראשה בנחישות ורצה אל הכרכרה השבורה. היא מצאה את עצמה דורכת עליה בעוצמה
ובמהרה מתנתקת ממנה עם רגלה השניה, בעודה עושה כמה וכמה סיבובים באוויר ונוחתת הישר על רגליה.
קטי הרימה את מקל הברזל למעלה וכיוונה אותו אל עבר הציפור. הילד הקטן החל לבכות שוב כשהרגיש
שהגרגויל נעמד סנטימטרים ספורים ממנו, והתחיל להתלבט היכן לנשוך. קטי השליכה את מקל הברזל
באוויר לעבר הגרגויל, בעודה לא בטוחה אם הוא יפגע בו בכלל, ולמרבה הפתעתה, המקל פגע בצווארו של
הגרגויל והוחדר פנימה.
---------------------------------------------------------------------------------------------
הגרגויל התמוטט על הרצפה ודם סמיך פילס את דרכו החוצה מתוך פיו הערמומי.
ללא חשיבה מוקדמת קטי רצה לעברו של הילד בעודה מרימה אותו על ידיה ובורחת מהמקום בשארית כוחה.
השניים יצאו מהסמטה והיא הורידה אותו על רגליו. הילד חיבק את שתי רגליה והודה לה על מה שעשתה למענו.
הוא נופף לה עם ידו ובמהרה ברח מהמקום. קטי התיישבה על הרצפה ולא יכלה שלא להכנע לכאבים שהרגו
את גבה ובטנה. היא כיווצה את גבותיה והסתכלה מסביב. "ממתי אני יודעת לעשות דברים כאלה?" חשבה
לעצמה וניזכרה בביצועים שבצעה כמה דקות לפני כן. "זה לא דומה לי" הוסיפה ובלעה את רוקה.
המשך יבוא...
ייפפה D : ,
תממשייכככככככככי ....
QUOTE (דשקהה @ 19/08/2008) ייפפה D : ,
תממשייכככככככככי ....
😉 😉 😉
אנא תאר את הבעיה בהודעה זו:
|
|
|
|
