"אני לא מתכוון לעזוב אותך עכשיו אז פשוט תקשיבי ותהנהני שהבנת ! כל מה שאת צריכה לעשות זה פשוט מאוד לדאוג שענבר לא תיצור קשר עם אמא שלה רחל בשבועיים הקרובים ברור ? " הוא סובב את צווארה למול פניו וציפה ממנה לסימן שהיא אכן הבינה .
שיר הנהנה בראשה במהירות בלי לחשוב ובאותה שנייה הוא עזב אותה והיא נפלה ארצה , מסוחררת .
"עומר בבקשה! רק תבטיח לי שלא תפגע בה ולא תעשה לה כלום!" היא בכתה והתנשפה במהירות, עיניה אדומות, כל צווארה סימנים.
"כפרה אני לא חושב שאת במצב לחלק פה הוראות אבל אם תעשי מה שאני אומר לך , לא יקרה לחברה שלך כלום."
היא הנהנה בעדינות אך עדיין, הכאב בראשה ובצווארה לא הרפה . "טוב" , הוא הציץ בשעונו. רגוע. "אני חושב שסיימנו, תודה שבאת. בעוד שבע דקות בדיוק החברה שלך תיכנס לפה ואת תמציאי לה איזה תירוץ טוב. אולי שנפלת במקלחת, לפחות זה לא שקר. ותיזהרי לספר לה משהו, אני אדע בשניה שזה יקרה מבטיח לך...." הוא קרץ בעיניו באופן מוזר ומעוות, ויצא מהמקלחת וסגר אחריו את הדלת . היא נשארה לשבת שם ללא תזוזה. כעבור חצי דקה שמעה שהוא אכן יצא ורק אז היא קמה ונשענה על הכיור, מול המראה. לא ירד לה דם משום מה. היא סקרה את עצמה, עדיין בוכה, עדיין הדמעות האלה שוטפות את פניה, אך ללא קול . הדבר היחיד שפקד את ראשה הייתה ענבר. בעוד דקות ספורות היא תיכנס. אני צריכה לשמור עליה, אסור לה לדבר עם אמא שלה. למה ? אני כבר אברר, חשבה . היא התפלאה על עצמה, היא בחיים לא חשבה שהיא תחשוב דווקא על ענבר אם זה היה קורה ומי שמכיר אותה יודע שהיא פשוט הייתה יושבת ובוכה. היא שטפה את פניה כשלפתע הבחינה במין שקע כחול בצווארה. סימני חנק. זה ממש בלט. היא רצה לארון והוציאה את אחד מצעיפי הקיץ הדקים שלה. היא הניחה אותו בזהירות על צווארה כך שיסתיר את הסימן וחזרה לשטוף את פניה, את עיניה בעיקר. נותנות למים לזרום ולהרטיב את ידיה. רוצה לזרום ביחד איתם, להעלם . ובעוד היא כך, שמעה שם קולות צחקוקים מהמסדרון שהלכו והתקרבו. הדלת נפתחה ושיר סגרה את המים במהירות ויצאה מן המקלחת, תוך כדי סידור הצעיף שלא יראו דבר. אל החדר נכנסו ענבר , מיכל, אורן ועוד שתי בנות ששיר לא ידעה את שמן .
"שירוש מה קרה?"
"סתם ענבר אני על הפנים כאב לי הראש כבר שעתיים התקפלתי במיטה כמו לא יודעת מה ... אבל בסדר, אני צריכה לישון כמו שצריך וזה יעבור אני מקווה..."
"וואי... את בטוחה? " אמרה אורן בדאגה. "לקחת כדור?" הוסיפה אחת הבנות.
" כן כן לקחתי... טוב ענבר אני הולכת להתקלח. אני אלך לישון אחר כך ואת יכולה להישאר פה איתי? אני יודעת שמקרינים סרט בחדר אוכל אבל אני חייבת מישהו שיהיה פה איתי אני עוד שניה מתה..." שיר כמובן לא יכלה לקחת את הסיכון שענבר תישאר בלעדיה לרגע, לא עכשיו.
"ברור ברור מאמי אל תדאגי, כנסי להתקלח" הובילה ענבר את שיר אל המקלחת.
שיר התקלחה, היא שטפה את עצמה. נותנת למים לזרום על גופה, מתפללת שייקחו את הכאב איתם. היא סקרה את חדר המקלחת ושחזרה כל מה שעומר אמר לה, ניסתה לחשוב בהגיון, מדוע אסור לה לדבר עם אמא שלה לעזאזל?! אך כל הזמן חזרה ושבה השאלה-איך עומר קשור לאמא של ענבר? היא תברר את זה. היא הייתה כ"כ בטוחה בעצמה . שכחה כבר מרועי. מהפגישה ההזויה הזאת שהייתה להם בערב. זה כבר לא עניין אותה יותר. יש דברים הרבה יותר גרועים מסירוב לנשיקה.
כשסיימה להתקלח הביטה במראה. הסימן בצוואר אינו נעשה קטן יותר. הכאב לא הרפה ולא הותיר לה להסדיר את נשימתה עדיין , ארבעים דקות. היא שמה את הצעיף עוד לפני שהתלבשה וכך יצאה עם מגבת וצעיף מהמקלחת...
הבנות כבר לא היו בחדר. גם אורן לא. רק ענבר הייתה אך היא הביטה לחלון ולא הבחינה בשיר מאחוריה, שהוציאה בגדים מהארון וחזרה למקלחת. שיר התלבשה מהר ויצאה כמו גוססת לעבר ענבר בצעדים קטנים. שיניה חורקות ושפתיה רועדות. היא נכנסה מתחת לשמיכה . " ענבר בואי תחממי אותי !! "
"ברור נשמה שלי ! " ענבר נשכבה לצד שיר וחיבקה אותה חזק חזק. חיבוק חם.
שיר הרגישה מוגנת מתמיד אך ידעה שעכשיו, זו אינה ענבר שמגינה עלייה , מבין שתיהן....
המשך במהלך השבוע !! רק תגיבוווווווווווווווווווווווווווו
שבת שלום .
פשוטטטטטט מהמממםם !
גם אני רוצה אחד כמו רועייייייייי !!!!!!
תמשיכיייייייי ( :
והעומר הזה זבל
...
הגינה הייתה עדיין ירוקה, אך זקוקה לגנן שישווה לצורתה מראה פחות עזוב. הגדר עדיין מקולפת. ענבר צעדה לאורך השביל המוביל לדלת הכניסה. אדנית אחת הייתה על החלון ליד הדלת , עירומה, ללא כל צמח, ניצן או בצבוץ קצה ירוק. הדלת החומה הזאת, עם הידית הקטנה יחסית, העשויה ברזל, מתקלפת גם היא. ענבר דפקה בדלת, למרות שזהו ביתה. היא הרגישה כזרה. אף אחד לא פתח. היא שמעה קולות דיבורים בוקעים מן הבית. היא דפקה שוב, יותר חזק. מחזיקה את הבלונים בידה השנייה בחוזקה, פן יתעופפו. בלי לחשוב יותר מידי , פתחה היא עצמה את הדלת ומיד ראתה את אמה בסלון, מול הדלת. יושבת ובוהה בטלוויזיה, משם בקעו קולות הדיבורים.
ענבר התקדמה לעברה ונעמדה מולה, מחייכת, עם הבלונים , פורשת את הידיים, מצפה לחיבוק.
האם אינה מגיבה, עיניה כבויות . ענבר לא יכלה לנחש במה היא בוהה, עיניה לא היו ממוקדות.
"אימא?" לחשה ענבר בקול חנוק. מרגישה את הדמעות נעמדות על העיניים, רוצות לפרוץ החוצה .
האישה קמה באיטיות, עיניה עדיין כבויות והיא החלה הולכת לכיוון חדר השינה. מפנה לענבר את גבה. לילדתה שלה, פרי יצירתה.
ענבר רצה אחריה, הדמעות מתחילות לרדת, עזבה את הבלונים, עקפה את אמה בכניסה לחדר וחסמה אותה. האם הביטה למקום אחר, לא ברור. רק לא על ענבר. כאילו אינה קיימת כלל. ענבר הסתכלה עלייה, כמה היא רזתה, מפחיד. העצמות בצווארה ובפנייה בלטו וכמעט יצאו החוצה, פורצות דרך עורה הדק.
מוטי. מה הוא עשה לה. מה הוא עשה לאמא שלי.
" אמא מה הוא עשה לך?" היא אמרה בקול ברור, מנסה לשבור את השקט המעיק הזה. "אמא תגידי !! מה הוא עשה לך!!!!" היא הגבירה את עוצמת קולה. פורצת בבכי. מרגישה את הדמעות זולגות על לחייה ומרטיבות את צווארה. מציקות לה. האם לא מגיבה. "תעני לי אמא !!! תעני לי!" ענבר טלטלה אותה. מצפה לתגובה. אינה מאמינה. "אמאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא……"
"ענבר שלי … " היא שמעה קול. זו לא הייתה אמה.
"ענבר קומי… חלמת !! אני פה …" כל התמונות התערבבו… ענבר ואמה צנחו לפתע ורק שיר נראתה . ענבר הבינה שהיא התעוררה. יצאה מהחלום. מהסיוט.
שיר הביאה כוס מים, ענבר שתתה במהירות וראתה את עצמה במראה שמול המיטה. עיניה היו אדומות . היא בכתה. לא פעם חלמה על אימה, אך מעולם היא לא חלמה חלום כזה. אמיתי כל כך…
טוב… זה היה חלום… רק חלום…
-----------------------------------------------------------------
הקירות היו לבנים כסיד ועליהם התנוססו תמונות של ראשי ממשלה ונשיאים קודמים. שיר הסתובבה הלוך ושוב ליד חדר המנהל, לחוצה ודרוכה בו זמנית לכל מה שעלול לקרות או להפתיע אותה, משננת את התירוץ לשמו באה, חושבת על נושאי שיחה. למשוך זמן. לחקור את החדר. לראות איפה נמצא כל דבר. היא התיישבה על אחד מכיסאות ההמתנה המרופדים וחיכתה. מנסה להעסיק את עצמה אך לא לזמן רב. דלת חדר המנהל נפתחה ומשם יצאו שני גברים זקופים עם בגדי עסקים מחויטים ותיקי צד גדולים ושחורים. הם הלכו ישר וחלפו על פניה של שיר בלי להבחין בה. עיניה הביטו בהם יוצאים הצעדים מהירים.
דלת חדר המנהל טרם נפתחה. שיר ניסתה לחכות עוד קצת אך סבלנותה כבר פקעה. היא לקחה נשימה עמוקה, שואפת לריאותיה כל חלקיק אויר הנקרה בדרכה וקמה מן הכיסא כי הנה, אוטוטו תדע מי זאת אמא של ענבר, תזהיר אותה ותקבל תשובות לכל השאלות שפקדו את מוחה ולא הרפו ממנה ביממה וחצי האחרונה. היא תראה לעומר שהיא לא כזאת חלשה ותמימה כמו שהוא חושב ובעיקר, תראה לעצמה.
היא דפקה בדלת.
"יבוא ." הוא אמר בקול רם וברור.
שיר פתחה את הדלת עד החצי והציצה פנימה. " המנהל, חיכיתי פה. אפשר להיכנס?"
"כן , וודאי. שכחתי שיש פה מישהו. את רואה מה קורה שעליזה בחופשה? שום דבר לא מתפקד כמו שצריך. הנה שבי" הוא הצביע על הכיסא מולו, אחרי השולחן.
שיר נכנסה בצעדים קטנים והתיישבה. מנסה להראות שלווה ונינוחה כמה שניתן.
"אכפת לך שאני אלך שנייה למטבח להכין קפה? זה ייקח בדיוק שתי דקות, אפילו את הקפה שלי לא שתיתי היום…"
"לא זה בסדר אני אחכה."
"יופי תודה. התרצי לשתות משהו את?" שאל כמארח מנוסה שהזכיר לשיר איזה שיח' ערבי שפגשה בטיול בבית ספרה הקודם. "לא תודה" היא ענתה .
המנהל מלמל איזה משפט לא ברור, ויצא מהחדר. "איש מוזר…" חשבה שיר .
בשנייה שהוא יצא שיר החלה לסרוק את החדר בעיניה, מנסה לחרוט כל פרט זעיר במוחה. לזכור כל מה שהיא רואה. מבטה עובר על פני הקירות. תעודות הוקרה, תמונות של ראובן המנהל עם אנשים חשובים, ברכות ומכתבים שתלמידים בוגרים כתבו לו לפני הגיוס לצבא. הופ, דלת. מה עושה פה דלת פתאום בקצה החדר? איך לא הבחנתי בה? היא תהתה. "מאגר תיקים אישיים" – בדיוק מה שהיא חיפשה. השלט הזהוב עם האותיות החרוטות, השחורות העלה חיוך על פניה. היא קמה במהירות והצמידה את ראשה לדלת . מאמצת את אוזניה לשמוע אם ראובן המנהל מתקרב. היא לא שמעה דבר לכן רצה לכיוון הדלת המיועדת והחלה להזיז את ידית הדלת למעלה ולמטה, מנסה לפתוח אותה. לא יעזור . הדלת נעולה. היא ניסתה שנית אבל פתאום שמעה בקול צעדים הקרבים ובאים וקול כפית הנוגעת בכוס. היא עזבה הכול מיד, רצה להתיישב בכיסא ובדיוק נפתחה הדלת…
"טוב אז בשביל מה התכנסנו כאן היום?" שאל וצחק מעצמו כאילו סיפר את הבדיחה הכי מצחיקה בעולם. הוא שם לב ששיר אינה צוחקת ולאט לאט צחוקו דעך גם הוא.
"אה לא משהו רציני. פשוט אמא שלי החליפה את מספר הפלאפון שלה…"
"אז את רוצה לעדכן אותו אצלנו?" הוא קטע את דבריה.
"לא לא הוא כבר מעודכן, אני חושבת ש…שהמזכירה עדכנה אותו לפי מה שהבנתי…אני פשוט לא זוכרת אותו עדיין, הוא כל הזמן נמחק לי וכדאי שאכתוב אותו פעם אחת ולתמיד…"
"מוזר...דווקא לא ראיתי את המזכירה נכנסת לכאן השבוע חוץ מלהביא לי קפה..."
"לא זה היה לפני חודש.."
"וחודש לא דיברת עם אמא שלך?" הוסיף בפליאה.
אווח כמה שאלות הוא שואל!!! חשבה שיר. " דיברתי אבל המספר נמחק לי מהפלאפון.."
אמרה וחייכה את החיוך הכי לבבי ומתחנן שלה .
"טוב אם את אומרת..." גלגל את עיניו , "חכי רגע אני אבדוק בתיקים האישיים...." אמר ותוך כדי פתח מגירה אחת מאחוריו והוציא משם צרור מפתחות. קצותיהם של כל המפתחות היו צבועים בצבעים שונים.הוא התקדם לכיוון הדלת אך גופו הסתיר אותו ושיר לא יכלה לראות איזה מפתח הוציא. היא ניסתה להזיז את ראשה מצד לצד, אולי הצבע התגלה פתאום לנגד עיניה. אך ללא הואיל. הדלת נפתחה וראובן נכנס פנימה, מותיר את שיר שמחה ומאושרת כיוון שהשאיר את המפתח במנעול. היא הרשתה לעצמה לקום מן הכיסא ובלי להתאמץ יותר מידי הבחינה שהמפתח הוא סגול. אח, כמה אהבה את הצבע הזה עכשיו...היא ראתה את ראובן יוצא מתנשף מהחדר עם ערימה של דפים בידו.
"השמות מסודרים לפי האלף בית ושם המשפחה שלך הוא תרנר אז ממש טיפסתי על סולם כדי להגיע אליו" הוא אמר. שיר חייכה ותוך כדי סידרה לעצמה בראש את כמות המידע שקיבלה זה עתה.
מגירה, מפתח סגול ושמות המשפחה המסודרים לפי האלף בית, כשת' הכי גבוהה..
כעת זה הספיק לה . הפעם הבאה תהיה יותר מורכבת.
הוא מסר לה את המספר בלי להתעכב יותר מידי והיא התחמקה מהר לכיתה, לענבר. היא השאירה אותה לבד כבר כמעט שעה . יותר מידי זמן . היא יצאה מבניין המנהל בריצה ונכנסה לבניין הכיתות. היא ראתה פתאום מישהו פותח את הדלת מולה, והיא רצה כל כך מהר שהיה לה קשה לעצור. היא התנגשה בו . בראשו. חטפה מכה רצינית בראשה גם היא. היא קמה ממקומה והרימה את התיק על גבה. מולה עמד.........
תמשיככיי!! יאלה, זה מסקרןן!! 😊
פרק 11 :
היא קמה ממקומה והרימה את התיק על גבה. מולה עמד רועי , משפשף את כף ידו בראשו להעביר את הכאב .
" יאא סליחה רועי לא ראיתי אותך..."
"זה בסדר אני כבר התרגלתי ממך, גם בפעם הראשונה שנפגשנו אני זוכר איזו נפילה בהתחלה לא ? " הוא חייך. היא שתקה.
"כן, כן... תודה " היא הרכינה את ראשה . בכלל שכחה שהפגישה איתו הייתה אתמול . קרו כ"כ הרבה דברים מאז...
"אז לאן אתה הולך?" ניסתה לחייך . להראות שהכול בסדר.
"לדוד שלי ראובן..."
"דיי... ראובן ראובן? המנהל?"
"כן הוא אח של אמא שלי לא ידעת? “
"לא..." ענתה. מאיפה אני אמורה לדעת? היא חשבה לעצמה. "טוב יש לי שיעור אז נדבר כבר. ביי..." היא פנתה ללכת אך הוא אזר אומץ ומשך אותה בידו לכיוונו. "מאוד נהניתי איתך אתמול." אמר ברוך . פניו אל מול פניה. הוא נתן לה נשיקה רכה על הלחי ופנה ללכת .
היא נעצרה והסתכלה בו עד שנעלם ורק אז המשיכה לכיתה. לצד ענבר. לא היה לה פנאי לחשוב עליו יותר מידי. מן שכן? על הקשר המשפחתי הזה היא איננה ידעה! זה הפתיע אותה. אולם, שיר עוד תתרגל. הרבה דברים יתגלו בסופו של דבר...
---------------------------------------------------------
"אמא מה רצית?" שיר התיישבה על אחד הספסלים בחצר ושיחקה בשיערה.
"שירוש שלי! כל כך דאגתי לך! לא התקשרת אתמול בלילה, לא דיברנו היום. מה נהיה?"
"אמא הכול בסדר אני פשוט עמוסה קצת במבחנים אבל תכננתי להתקשר..."
"מתי בדיוק? באמצע הלילה? כבר 7 וחצי. "
"נו דיי אמא !! "
"טוב בסדר חיים שלי העיקר שהתקשרת סופסוף! את אוכלת, שותה, מתקלחת?"
"כן אמא...."
"ואת? מה איתך? הכול בסדר? נו דברי את תמיד מספרת לי הכול איפה ההתלהבות?"
"הכל בסדר אני פשוט ממש עייפה וגם מחר יש לנו מבחן בתנ"ך ואני צריכה עוד ל..."
"אוי שכחתי לספר לך!" קטעה אורית הנלהבת את בתה, "נכון חלי מהסלון כלות? אז היא מתחתנת עוד חודשיים, קיבלנו הזמנה! ואת לא תאמיני עם מי..."
שיר ראתה פתאום את ענבר יוצאת מהמעונות וצועדת לבניין ההנהלה. לא, לא, אסור לה!!
"אמא אני אדבר איתך יותר מאוחר ביי אוהבת אותך."
"שיר חכי רג..."
השיחה נותקה.
המשך יבוא אני יודעת שזה קצר מאודד
אבללל תגיבווווו
