היא הייתה תמימה

סיפור יפהה 😊

מחכה להמשך...

טוב בנות , אחרי חודשיים של הפסקה , החלטתי להמשיך .. אני לא בבית עכשיו אבל מאז שאני בבית עידכנתי איזה עוד איזה 3 פרקים .. אני יגיע ויפרסם 2 אחר אחרי השני .. אני מצטערת ובטוחה שחלק מכם כבר לא יקראו אבל אני ימשיך בכל זאת (:
חגגגגגגג שמח
ליהי

אפילו ה' לא ידע כזה ייבוש!

פרק 6 :

-----------------------------------------------------------
היה חושך במסדרון , הצל התקדם אליה ... הוא התקרב והתקרב ולא הפסיק . הוא גדל וגדל . נהפך עצום . ענבר רצה וחלפה על פני דלתות שהיו מוכרות לה כדלתות החדרים בפנימייה . הצל התחיל לרוץ ולגדול . היא ניסתה לצרוח אבל לא יצא לה קול . חדר 101 , חדר 1001 , חדר 10001, חדר 100001.... כל פעם נוסף עוד 0 ואורן רק חלפה על פני הדלתות במהירות ולא עצרה לרגע . היא התחילה לשמוע את הצחוק שלו , את הצחוק השטני שלו . בהתחלה הוא היה לחש אך ככל שעברה על פני יותר דלתות הוא רק התחזק וגבר . הוא נישמע לה מוכר , הנשימות שלו מאחוריה נשמעו לה מוכרות . הדלתות המשיכו והיא לא הפסיקה לרוץ , חסרת כוחות . מותשת . הוא צחק בקול וסוף סוף היא הבינה . סוף סוף . זה הוא . לא ... לא שוב .. דיי !! תפסיק ! תלך מפה !
הוא לא שמע אותה . לא יצא מפיה צליל חוץ מלחישה חנוקה . היא אזרה אומץ , לקחה נשימה ועכשיו צרחה בכל הכוח : " מוטי דייייייייי !!!!!!!!!!!! , דיי דיי דיי ! " משהו קרה לה . היא הרגישה שהיא מטלטלת , משהו מטלטל אותה.

" ענבר נו קומי מה קרה ? " שיר טלטלה אותה בבהלה . ענבר פקחה את העיניים , מתנשמת בלי סוף ובמהירות ...
" מאמי מה קרה אני עוד שנייה מתפוצצת פה ! ספרי לי ! "
" לא סתם . כנראה חלמתי .. תחזרי לישון , סורי שהערתי אותך .." ענבר התנצלה . הלב שלה פעם במהירות . היא פחדה לחזור לישון , היא לא חלמה מזה זמן רב ולא רצתה לחזור לזה , לסיוט הזה . אבל היא ידעה שלא משנה מה יהיה , תמיד תהיה לה את הצלקת הזאת . תמיד החיים שלה יתחלקו לשניים - החיים שלפני מוטי והחיים שאחריו .
היא שכבה על הגב ובהתה בתקרה עד שהתחיל השחר לעלות . היא הסתכלה על שיר ישנה , היא הסתכלה על החלון וניסתה לחשוב על דברים אחרים . להסיח את דעתה ממה שחנק את ליבה ולא נתן לה מנוח מזה זמן רב .
טוב נו , היא חשבה , זה רק חלום . היום יום חדש ויהיה טוב יותר . היא ניסתה לחייך ...



כל אחר הצהריים ישבה שיר בחדר ופתרה משוואות. היו לה המון משוואות לפתור אבל לא עייפה אותה העובדה הקלושה הזאת. היא פשוט אוהבת מתמטיקה. היא ידעה שלא משנה מתי ואיפה, תמיד במתמטיקה יהיה את אותו החוק ואותה הנוסחה ופתרון אחד! זה השרה עליה בטחון מסוים. היא הייתה מרוכזת אך ורק בדף המשוואות ולא שום דבר אחר כשלפתע צלצל הפלאפון. "מספר חסוי" .
"הלו?"
"שלום , מדבר האבא המאמץ שלך, נודע לי שחווית התקף סוכרת לאחרונה ורציתי לדעת מה בדיוק הרגשת כי יכול להיות שזה תורשתי..."
"מה? לא חוויתי שום התקף סוכרת ואני לא מאומצת! מי זה?" שיר לא הבינה מה רוצים ממנה.
פתאום נשמע צחוק מתגלגל שפשוט לא הפסיק. הקול נשמע לה מוכר, היא ניסתה להיזכר מאיפה...
"שיר נחמד לדעת שאת זוכרת אותי, נחמד לדעת שאת מזהה אותי. זה רועי מאתמול. זה שראה אותך נופלת- וכמובן עזר לך לקום!?"
שיר התרגזה. " טוב אם אתה מתקשר בשביל לצחוק עליי, אותי זה ממש לא מצחיק, אז כולה נפלתי מה אנחנו ילדים בגן? "
" סתם סתם , תירגעי... פשוט, אין לי שיעורים היום וחשבתי על דרך נעימה להעביר את הערב. רוצה לצאת איתי לסיבוב? הייתי רוצה לקחת אותך למקום יותר מושקע. כלומר , אם תסכימי! אבל אני לא כל כך יכול אנחנו פה בפנימייה וזה המקסימום אבל זה לא רע במיוחד כש..."
" טוב טוב ניראה לי שהבנתי אותך," היא עצרה אותו מחשש שלא יפסיק לדבר, "אבל לי קצת עמוס היום יש לי מלא שיעורים. אולי פעם אחרת. נדבר טוב? "
" טוב אז מחר בשש ליד המזרקה ! ומחר יום חמישי, אני מזכיר לך ככה שיהיה לך את כל השישי שבת להכין שיעורים..."
"טוב שיהיה מחר....ניפגש" שיר שמעה את עצמה אומרת .
"אני אחכה לך , ביי , בהצלחה בשיעורים" וניתק.
מי שמחשיב אותי לילדה שמדברת הרבה, כנראה לא פגש את הרועי הזה עדיין... חשבה לעצמה שיר והמשיכה במשוואות....


המשך מחר או היום ... בבקשהההההה תחזרו לקרואאאאאא חמודים שליי חחח
שבת שלום 😊

יפה.
קצר.
המשך .

סיפוור יפה =)

מדהים !
המשך .ץ.

פרק 7 :
באותו זמן ישבה ענבר עם מיכל בכניסה למעונות. שתיהן ישבו חסרות מעש.
"מיכלי נו די אני כמו ילדה עזובה יושבת פה , תעסיקי אותי... "
"חחחח יודעת מה ? חכי שניה " קרצה מיכל לפתע והתקדמה בצעדים מהירים לכיוון החדרים . כעבור דקה היא חזרה ובידה הגיטרה שלה .
"יאללה קונצרט!" צחקה ענבל, "הייתי צריכה לנחש... טוב מה את מנגנת לי?"
"אמא של שלומי שבת."
"יא מפגרת זה אבא לא אמא!" ענבר הסתכלה על מיכל במבט מבולבל.
"כן, פשוט אני אוהבת את שלומי שבת ולא אוהבת את אבא שלי, אז פשוט מאוד שיניתי קצת את המילים..."
היא התחילה לנגן. ולשיר. היה לה קול ענוג ועדין. לא מסתלסל מידי. קול פשוט ויפה. השירה שלה ריגשה את ענבר כל פעם מחדש וגרמה לה לשקוע במחשבות , לחשוב על המילים של השיר ומה שמאחוריו . היא חשבה על אמא שלה, כבר 10 חודשים כמעט שהיא לא יצרה איתה שום קשר. לא דיברה איתה. לא שמעה את קולה ולא חיבקה אותה. בעוד יומיים יש לה יומולדת. להתקשר?... ראשה התמלא בשאלות אז היא לא מצאה תשובות. היא החליטה שתחכה ותיראה מה יהיה בהמשך.
"טוב דיי אין לי כוח יותר, בואי נרד לאכול. " מיכל הפסיקה את נגינתה .
"נו למה ? ניגנת יפה תמשיכי!"
"לא אני רעבה, אי אפשר להניח את הגיטרה קרוב לבטן אם היא לא מלאה. זה חוק. מה לא ידעת? "
"חחחח טיפשה ! טוב יאללה בואי נרד, אולי נמצא לנו משהו יותר טוב לעשות...אבל חכי אני עוברת בחדר לקרוא לשיר, שימי את הגיטרה בינתיים בחדר.

ענבר נכנסה לחדר . "שיר בואי איתי ועם מיכל למטה לנשנש משהו. אכלנו מוקדם היום את לא רעבה?"
"אחלה אני יבוא" הרימה שיר את ענייה מדפי המשוואות , "אבל לחצי שעה כי אני צריכה להמשיך פה..."
"טוב טוב מה את דואגת כולה ריקי. גם אם תקרעי את מחברת מתמטיקה מול הפרצוף שלה היא תאהב אותך." גיחכה ענבר . והן יצאו מהחדר .

למטה בחדר אוכל הן הצטרפו למיכל ועוד כמה בנות שהיו שם. הם דיברו וצחקו ולרגע נעצר מבטה של שיר על רועי, שבדיוק נכנס לחדר האוכל. וואו , היא חשבה לעצמה שכחתי שהוא נראה כל כך טוב, היא שמה לב הקול שלו והדיבור שלו לא מתאימים לפניו ולתנועות הגוף שלו. אחרי כמה שניות שהיא בהתה בו , עיניה פגשו בעיניו והיא ראתה לפתע שהוא מסתכל עליה בחזרה. הוא סימן לה בידיו – "6" , ולחש מרחוק "מ ח ר " . שיר קלטה אותו , הנהנה עם הראש, חייכה קלות. הוא החזיר לה חיוך. היא הפנתה את ראשה בחזרה אל הבנות, נרגשת, מופתעת. אף אחת מהן לא שמה לב, מזל! היא חשבה. אין לי כוח להתחיל לחלק פה הסברים עכשיו, אך כשהעיפה מבט לעברה של ענבר, זו קרצה לה ומיד המשיכה בשיחה.



באותו הלילה היא שוב חלמה. הפעם היא ישבה בחצר והכינה שיעורים. השמיים היו חשוכים. אפילו הירח לא נראה לעין. היא אינה ראתה את המחברת היטב אך למרות זאת היא רק כתבה וכתבה. לא הפסיקה לכתוב!
פתאום החלו להישמע ברקע צחקוקים קטנים. היא כבר זיהתה את הצחוק הזה מיד אך כעבור שנייה נוספת היא החלה לשמוע עוד גוון קול ממש שונה ממנו אך עדיין מוכר.הקול צחק גם הוא. מהיכן הוא מוכר לה? היא לא רצתה לקום מהחלום הזה, היא רצתה לדעת מי זה! מי הצטרף אליו, למוטי. זה לא עזר. ענבל קמה מהר ממיטתה וקלטה שהיא ממש מזיעה. הכרית הייתה ספוגה מזיעה. היא נשארה לשכב במיטה, עם המבט לתקרה וראשה התפוצץ ממחשבות כאשר כל שנייה עלתה וחזרה במוחה השאלה, מי צחק את הצחוק הזה? ולמה החלומות האלה כל כך מעניינים אותי לעזאזל? היא פחדה להגיע למצב שהיא לא תרצה לישון. ושוב, היא נשארה ערה לגמרי עד שהבוקר עלה...

כל היום עבר על ענבר בעייפות. לא הצליחה להתרכז בשיעורים. כל שנייה עיניה נעצמו והיא ניסתה להחזיק את עצמה ערה ככל שיכלה. למזלה שיר שמה לב למצוקתה וכאשר המורה ראתה את ענבר עם פניה בין זרועותיה כלפי מטה, שיר מיהרה להסביר שהיא ביקשה ממנה להתכופף כי היה לה משהו בשיער.
"זה לא התירוץ שהמצאת שירוש, זאת את עצמך שהמורות כל כך אוהבות אותך! הלוואי עליי..." העירה ענבר וחזרה לתנוחה הקודמת....

יפה , תמשיכי [:

מדהההים , המשך !

יוו מי זה המוטי הזה ?

סיפור יפה ..
תמשיכי 😁

זהוו ? תגיבו עודדד קצתת ואני שמה המשךךךך
שבת שלום (:

טוב בנות ?
אני יודעת שלא כתבתי הרבה זמן .
שכחתי מהסיפור הזה . אבל אתמול ככה ניזכרתי בו , והיה לי המשך וישבתי וכתבתי יחסית הרבה .
אני אשים הכל עכשיו ואני מבטיחהההה שאני ימשיך לפחות פעמיים בשבוועע ..
רק בבקשה תמשיכו לקרוא .
אני אוהבת לכתוב זה הסיפור הראשון שאני שמה פה אבל לא הראשון שכתבתי וזה ממש עושה לי טוב כל התגובות שלכןן
אזז שבת שלום , ומקווה שתאהבו .

פרק 8

"אוף, אין לי מה ללבוש..." שיר הפכה את כל הארון, מדדה כל דבר אפשרי אך כל בגד היה יפה מידי או פשוט מידי! היא יצאה מדעתה. בסוף היא החליטה ללבוש ג'ינס וגופייה בצבע תכלת שהבליטה את עיניה . היא לא ניסתה להראות כאילו השקיעה בהופעה יותר מידי. ואם יהיה לי קר? היא חשבה. טוב, לא נורא. שתי דקות אביא לי איזה ז'קט. לא בעיה. הסתכלה על עצמה בפעם העשרים במראה, חייכה ויצאה מהחדר.
בחוץ הייתה רוח קלילה והשמש הראתה ניצני שקיעה. היא הציצה בשעונה, 6 וחמישה. הוא היה שם, מחויך. לבוש היטב בחולצה לבנה מכופתרת, ג'ינס ונעליים בהירות.
"מה, הולכים לחתונה ולא ידעתי?" שיר הופתעה מהלבוש שלו.
"באמת את דומה לכלה..." היא החזיר לה. היא הרכינה את הראש. הם שתקו והמשיכו ללכת. השתיקה העיקה על שיר והיא רצתה שהשיחה תהיה יותר זורמת, יותר קלילה.
"טוב בואי נשב פה." הוא קבע והצביע על איזה ספסל. היא הלכה אחריו והתיישבה. מתונה. אינה משוחררת.היא סקרה אותו בעיניה. "נו, ספרי לי על עצמך, אני בקושי מכיר אותך, אני לא יודע מה את אוהבת, מה את שונאת, מאיפה באת, מה הצבע האהוב עלייך, איזה מזל את, להמשיך?"
"לא," היא שיחררה צחוק. "זה בסדר אני אספר לך. אבל אחר-כך אתה!"
"טוב, אני מקשיב." היא חייך ונראה באמת כמי שרוצה לדעת, להכיר.
היא התחילה לספר לו על עצמה. לדבר בלי הרף ובלי מעצורים. היא סיפרה לו על המשפחה שלה, האוהבת והחמה, על הילדים בבית ספרה הקודם, בחדרה, שהיא לא הסתדרה איתם, ההתנהגות שלהם הגעילה אותה והיא לא רצתה להיות כמוהם. היא סיפרה לו איזה צבע היא אוהבת (את כל הצבעים) ומה היא עושה בשעות הפנאי. היא לא שתקה לרגע והוא רק הקשיב והנהן מידי פעם. הסכים איתה. לא הסיר מבטו מעיניה לרגע.
היא חשבה כמה הוא שונה מעומר! כשהיא הייתה מדברת, רוצה לספר משהו שקרה לה, הוא היה מנשק אותה. בצוואר בדרך כלל. היא דיברה לאוויר עד שנכנעה לנשיקות שלו, תמיד. תמיד היא נכנעה לנשיקות שלו. חוזרת לחדר בהרגשת חיסרון, שזה לא מה שהיא באמת רצתה. כמה הייתה רבה עם ענבל בגללו. ענבל שנאה את עומר. ועכשיו, שהוא לא פה, הן בקשר טוב יותר מתמיד.
"נו תמשיכי למה הפסקת?" הוא העיר אותה ממחשבותיה.
"זה באמת מעניין אותך?"
"את לא יודעת עד כמה. תמיד הייתי מסתכל עלייך, עוד לפני שידעת מי אני בכלל. תמיד סקרנת אותי. תמיד רציתי לדעת מי את. מאיפה באת. את לא כמו כל הבנות פה ורואים את זה עלייך ישר." הוא שתק לרגע והמשיך "נכון אני נשמע כזה... מוכר לך משפטים כמו כל הבנים? אני לא. אני ממש רציני באמת. "
"לא ממש לא." היא ענתה לו וחייכה . הלוואי וכל הבנים היו מדברים ככה! חשבה .
שתיקה . אף אחד לא דיבר, כל אחד היה עסוק במחשבות . לא ככה היא דמיינה את המפגש הזה , היא חשבה שהוא ינשק אותה . מוזר .
"למה את כל הזמן עם הראש כלפי מטה ? " הוא שאל . התעניין .
"האמת אני לא יודעת , זה אתה, אתה גורם לי להוריד אותו , אני מפחדת להסתכל עלייך , זה מפחיד אותי . באמת שאני לא יודעת למה..." היא שמעה את עצמה אומרת . לא נכון . איזה טיפשה אני. מילים צריכות לעבור דרך המוח! טיפשה טיפשה טיפשה טיפשה! בעוד היא מנסה לחשוב על מה לדבר , להעביר נושא, להעביר את המתח שפוקד אותה ולא מרפה הוא העביר אצבע על סנטרה וכיוון את פניה אל פניו. הוא הביט לתוך עיניה. היא הביטה אליו, מפחדת . חוששת . מה קורה לי? משב רוח פתאומי העיף את שיערה אל תוך פניה והסתיר אותם . הסתיר את עיניה. היה לה נוח להיחבא שם לשנייה. להסתתר. תודה לאמא שאמרה לי להאריך שיער !
אך לא לזמן רב, גם אז הושיט את ידו והסיט את השיער מפניה בתנועה עדינה ורכה . הוא חייך . הרוח לא פסקה. שיר אזרה אומץ . הביטה בו וחייכה בחזרה. לרגע עברה בה המחשבה – שנייה , מי פה המנוסה? אני מפחדת? אין מצב, אין מישהי שיודעת לקרוא בנים יותר טוב ממני ! נו באמת ...
כדי להוכיח לעצמה שאין היא איבדה את השפיות , היא ליטפה לו את הלחי בתנועה עדינה ורכנה לנשק אותו. הוא הסיט את מבטו ממנה בחדות והסתכל למקום בלתי מוגדר...
"בטח קר לך , הרוח הזאת הורגת , ועוד בשיא הקיץ ! בואי בואי נחזור למעונות... " הוא הושיט לה יד לקום .
היא הושיטה לו יד, מבולבלת כלא מאמינה. הלכה אחריו מסנוורת , לא יודעת מה קורה לה ושוב, לא מאמינה.
הם הגיעו לכניסה למעונות . " ללוות אותך עד לחדר?" הוא הציע, מחויך.
" לא לא זה בסדר , תודה . "
" אני מתעקש ! "
" גם אני, לא תודה. " היא סובבה אותו קלות לכיוון חדרי הבנים. הינה, גם אני יכולה לנפנף אותו אם בא לי. ניסתה שיר לנחם את עצמה.
" טוב אז.. אני הולך ... לילה טוב, נהניתי איתך מאוד. בשיא הכנות, הרבה זמן לא דיברתי ככה עם מישהי..." הוא חיבק אותה ונשק על לחיה קלות . היא לא ענתה. חייכה חיוך מבויש ופנתה ללכתלאורך המסדרון . מבולבלת . מה הלך פה לפני רגע? היא פנתה ועלתה במדרגות לחדרים העליונים (כן, כן, מה לא עושים בכדי לקום בבוקר ולהסתכל על כולם מלמעלה...) סובבה את המנעול ונכנסה לחדר, מוכנה לספר לענבר על הפגישה המוזרה הזאת, הפגישה ההזויה ביותר שלה (בלי הנשיקה שנדחתה כמובן) . היא התחילה פתאום לשמוע שיעולים. לא , אלה לא ענבר או שירן, זה שיעול של גבר. היא הציצה למקלחת ואז מבטה נחת עליו בבת אחת. לא נכון, מה הוא עושה פה?? אך היא לא תהתה לזמן רב.
"הקדמתי ביומיים. באתי לראות מה שלומך, התגעגעת מאמי?" הוא חייך, אבל לא חיוך של אהבה. אולי היה זה אותו חיוך כמו אז אך עכשיו הוא נראה לה שטני, צבוע, לא אמיתי, חיוך של שנאה. היא לא רצתה לדבר איתו, לא רצתה לשמוע אותו. לראות את פניו. הוא פגע בה והיא חשבה שאולי הוא בא להתנצל. לא עלה בה שמץ של חשד לסיבה האמיתית.
"עומר לך מפה." היא שמעה את עצמה אומרת, לא חזק במיוחד. מבטה היה מופנה לרצפה ואילו הוא? חיוך של סיפוק התפשט על פניו.
"לא באתי בשבילך, את יכולה להירגע כפרה, רק משהו קטן... ככה, טובה קטנה שתעשי לאהובך ואת משוחררת..." הוא אמר באטיות, כל הברה שהוציא מפיו נשמעה באוזנייה כנצח והדבר הוציא אותה מדעתה.
"עומר דיי , לא . עכשיו אני יוצאת מפה ואני לא רוצה לראות אותך יותר בחיים!" אמרה שיר תוך התקדמות לכיוון היציאה. עומר מיהר לחסום אותה. הוא נשען על הדלת ואחז בשני צידי כתפיה באופן מאיים שחסם כל תנועה שלה.
"יש לי תמונות שלך במצב מאוד אינטימי אם את מבינה למה אני מתכוון ... "
" לא עומר אני לא מבינה! תן לי ללכת..." היא טלטלה את כתפיה, מנסה להיחלץ מאחיזתו האיתנה. כולה לחוצה, מבוהלת. הוא סובב אותה וכרך את זרועו סביב צווארה. חנק. לא חנק. שיר לא נשמה היטב. הוא כנראה הרגיש זאת ורק אז הרפה.
"את התמונות את תיראי ביחד עם כל פנימיית צאלון! עדיין מעוניינת? וואלה אני חושב שאת כבר יודעת על מה אני מדבר... כי מאוד נהנית שם לא? "
לפתע זה הכה בה. היא הרגישה את ליבה דופק ללא הרף. היא ידעה בדיוק על מה הוא מדבר... עד כה , היא ניסתה להדחיק את זה מזיכרונה. וואו, הוא כל כך רע! בן-אדם רע! איך אהבתי אותו?
"הצילו !!! תוצי..." מאוחר מידי, הוא סתם את פיה במהירות ביד אחת ואחז בשערותיה ביד השנייה. היא ניסתה לצרוח אך מפיה יצא רק צליל חנוק. דמעות זלגו אט אט מעיניה והן נעשו אדומות. דמעותיה הרטיבו את ידו.
" אאח שיר, שיר... מתי תביני! איתי אסור לך להתווכח... אין לי עצבים אני יכול להכאיב לך יותר אם אני רוצה תאמיני לי. אבל את הבאת את זה על עצמך. במקום לשבת ולדבר כמו שני אנשים מתורב... אייייייי !!! תגידי לי מה את דפוקה? לא לימדו אותך שאסור לנשוך? " הוא סטר לה על לחייה שנהייתה אדומה ובוערת על עורה הלבן לאחר שנייה ממש ושב להדק את אחיזתו בגרונה. הפעם יותר חזק. יותר כואב.
"טוב, טוב, אני יעשה את זה! תעזוב אותי ב..בקשה א... אנ..ני אני מתחננת !!! " היא בכתה כל כך. לא היה אכפת לה לעשות כלום. רק שיעזוב אותה, היא הרגישה שהוא מסוגל להרוג אותה.
"אני לא מתכוון לעזוב אותך עכשיו אז פשוט תקשיבי ותהנהני שהבנת ! כל מה שאת צריכה לעשות זה פשוט מאוד לדאוג ש..............."

ש........... ש..............ש.........................?????????????!!!!!!!!!!!!!!
אוי אלוקים.
אני מתה.