לעולם אל תגלה לידידה שאתה מאוהב בה(!)

לפני הכל,הערה לא קשורה.
הגעתי לאתר,אני משער כמו רבים,במקרה.תוך שיטוט ביערות הגוגל אחרי מילים שכבר מזמן איבדו את משמעותן בעיני, הגעתי לוידוי קורע לב של מישהו,מלפני כמה שנים,שנראה כאילו נכתב ממוחי ממש לפני חודש-חודשיים. (כך שניתן ללמוד תמיד שאתה לא לבד עם בעיותך). באופן טבעי התחלתי מסייר במעלה ומורד הקישורים מגלה עוד ועוד תכנים נפלאים, ומצטער שלא גיליתי אתר זה לפני 3-4 חודשים.מסתבר שהיתה כתובת לכל מכתבי האהבה שהגיעו בסופם של לילות לבנים לפח הצפרדע מחוץ לביתי.הנקודה שלי היא שחבל שהאתר הנהדר הזה לא מפורסם יותר.אני כשלעצמי אפיץ אותו בין מכרי.


אבל לא לשם כך התכנסנו..

אני רוצה לשתף אתכם במחשבות שהביאו אותי למסקנה הבלתי נמנעת המובאת בכותרת.
יש לי ידידה.טוב לא בדיוק.היתה לי ידידה.ידידה טובה מאוד.כמה טובה? מהסוג שמוצאים פעם בחיים.מהסוג שאתה יודע שלא משנה מה משתבש בחיים, תבוא אליה עם הבעיה ,והחיוך שלה יסדר הכל.מאלה שאתה מתעורר ב3 בבוקר רק כי היא צריכה אוזן שתשמע בכי של לב שבור, מהסוג שיתן לך כתף גם אחרי יום עבודה עמוס בלקוחות ישראלים מעצבנים.
היינו צמד.עשינו הכל ביחד.אכלנו, שתינו,בכינו,צחקנו. הגורל רצה, ואפילו באותה המחלקה בעבודה הוא הפגיש בינינו.ידידות קרובה שכזו.
ואז..פתאום.. כרעם בחודש אוגוסט (ככה תמיד קורים הדברים האלה) הלב שלי החליט להתעלל בי.לפתע גיליתי שאולי אני רוצה יותר.
לפתע גיליתי עד כמה ליבי מחסיר פעימה עם כל חיוך שלה,עד כמה אני רואה את עיניה המדהימות גם כששלי עצומות,עד כמה אני שומע את צחוקה המתגלגל גם כשאני לבד בבית.
גיליתי שאני מאוהב.בידידה הכי טובה שלי.לא אלאה אתכם במסכת היסורים שלוותה את חיי מאז. בניסיונות ההדחקה וההכחשה, בהתלבטות האינסופית שקורעת את נשמתו של כל גבר במצב כזה- אם לחשוף את הרגשות ולהעמיד בסכנה את הידידות הטובה כל כך,או לבלוע את הרוק ולהמשיך עוד יום עם לב מיוסר, ונפש כואבת.סביר להניח שאם הייתי מכיר מקום זה בזמנו, הרב המכריע של העיצות שהיו ניתנות לי היה זהה למה שאמרו לי חבריי הקרובים שכן שיתפתי ברגשותיי, זהה למה שההגיון הבריא והקר קובע ללא היסוס, זהה למה שכל סרט הוליוודי וקיטשי מבטיח שיוביל לסוף שמח מפוצץ בלבבות פורחים ופעמוני חתונה.
זהה למה שאני בעצמי ייעצתי לא מעט לחברים עם בעיה דומה.אתה חייב לגלות לה איך אתה מרגיש.אחרת, איך תדע? איך היא תדע?
אז זה מה שעשיתי ביום הרה גורל אחד.כשחשתי שאני לא יכול לשאת יותר,גיליתי לה.גיליתי למרות שידעתי שהיא לעולם לא תראה בי משהו אחר מעבר למה שיש בינינו.ידעתי.בודאות.כי אני מכיר אותה.כל כך טוב מכיר אותה.
וכמובן...שמאותו הרגע הכל השתבש.הכל התכער.
מאז היא מתחמקת,בקושי מדברת. כשהיא זקוקה לעזרה,לא הכתף שלי היא זו שעליה נשען ראשה. כשאני זקוק לחיוכה המרפא,אני מקבל בקושי שפה רפה. אני לא יכול לשאת את זה. אני שונא את זה שאני צריך לחשוב 70 פעמים אם להתקשר אליה,או לשאול אותה שאלה פשוטה. אני שונא את זה שאני צריך לשקול בכובד ראש אם לגשת להצטלם איתה באירוע, או להתייסר כשמישהו אחר מלווה אותה לתחנה. הורג אותי שאני יודע שהיא בתקופה לא קלה בכלל,והיא לא מעיזה להתיעץ או לשפוך את הלב בפני.
ואני,בצורה נואשת משהו,מנסה להשאיר את הידידות בחיים.מנסה להאחז בה בכל כוחי,מה שכנראה,מן הסתם,מרחיק אותה עוד יותר.כמו במלכודת חול טובענית אני נלחם ,יודע שכל מאמץ שאני משקיע רק מטביע אותי יותר ויותר, אל עבר התהום הפעורה מתחתי.
וזה ידידיי.מה שמוביל אותי למסקנה הבלתי נמנעת.
לעולם אל תגלה לידידה שאתה מאוהב בה.
מכיוון שהמשקל שאתה שם על כף המאזניים הוא כבד מדי.
אני יכול להשלים עם זה שלא נהיה ביחד.באמת,באמת. אני ילד גדול .כבר סירבו לי בחורות, כבר נדחתי יותר מכמה פעמים.אני בסך הכל רוצה להחזיר את הידידות שהיתה.להחזיר את מחוגי הזמן כמה חודשים אחורה.פנטזיה,שכנראה לעולם לא תתגשם.
בשביל שמץ של תקווה שאולי..בכל זאת.. איבדתי ידידה טובה. עסקה גרועה אם תשאלו אותי.

לעולם אל תספרו לידידה.אם הידידות חשובה לכם.