קוראים לי עלמה, אלו הם חיי...

היום החלטתי שאני קורעת את העיר. יוצאת בגפי לבר סליזי וחשוך בעיר ומחפשת גוף נוסף שיעזור לי להירדם הלילה. בת שלושים פלוס (או ארבעים מינוס), רווקה פלוס אופניים, גרה בלב תל אביב, שותה בירה ומשתכרת מוויסקי. פאק. אולי בעצם שותה וויסקי ומשתכרת מיין. לא, אני בטוחה שאני נרדמת מיין ומחייכת מוודקה.

בכל מקרה, אלכוהול כנראה עושה לי טוב. פעם, לפני הרבה מאוד שנים, בתקופה שהייתי בת עשרים פלוס, אמר לי איזה ברמן בבר השכונתי שהיה לי, שאני הרבה יותר סימפטית כאשר אני שותה. מעניין אם היה לו מניע שיווקי כלשהו אבל ימים אמרו שהוא צדק. אני עדיין זקוקה לחום האלכוהול כדי לחייך.

החלטתי שאני דופקת הופעה. משקיעה. בגדים צמודים, שיער גולש כהה, שפתי דובדבן ועיני שקד. גזרה לא רעה בכלל לאישה בגילי. ישבן קטן ומוצק שיודע להתנענע בשקשוק מזרחי מצרי פעם בשבוע אצל המלכה הג'ינג'ית. חייכתי אל עצמי במראה, שמחה שהתאורה העמומה הסתירה את הקמטוטים החדשים שבחרו להם גזרה חדשה אצלי בפנים. הזכרתי לעצמי שאני חייבת לבדוק את כל הטיפולים הקוסמטיים הללו שמעלימים אותם. אולי הם בכלל הסיבה שאני לא שומעת נחירות לידי בלילה.

החלק הכי מבאס בלצאת לבד זו הכניסה. הופה. כל העיניים בסאונד של שוט עוברות אליי. בקטע הזה תמיד בא לי לקבור את עצמי. שיט. כמה פתטית אני בטח נראית. זה הכל בראש שלי. הזכרתי לעצמי. אז הכרחתי את עצמי לחייך, ופסעתי בהליכה כפופה שמאוד היתה רוצה להיות זקופה אבל עם צעדים נמר נחושים אל הבר, והתיישבתי. הברמן הסקסי חייך אלי בשרמנטיות והעביר לי סיפור שלם באישונים של העיניים. "אל תדאגי בובה. את בידיים טובות. אני שומר עליך הלילה. ואם את תהיי האופציה הטובה ביותר – אולי אפילו אעשה לך קצת גוד טיים". חייכתי. הפעם קצת יותר בקלות. אולי הצ'ייסר שבלעתי עזר.

אין. אין. אין. אין דבר שיותר יכול "לעשות לי את זה" משיר טוב. מאחורי המיקסר היה חמוד עם שיער ארוך וטעם משובח שהפליא לקלוע לטעם המוסיקלי שלי. עכשיו ממש הרגשתי טוב. אפילו חידדתי את הפוקוסים באישונים והתחלתי לסרוק את מידת ההתאמה בין הטוסטרונים מסביבי למצעים החדשים שמחכים לי בבית. אוי לא! המצב ממש רע. זה ממש לא פייר. אומרים שתל אביב מלאה רווקים שווים. איפה הם לעזאזל? התחיל להיות לי קר. שני זוגות ישבו על הבר. או קיי. פסולים. שני גברים עם טבעות זהב מנצנצות בחושך. אני חושדת שלאחד מהם היה גם זהב מנצנץ בשיניים. וכן. כמה רווקים. די, אף אחד מהם לא מגרד את מכסת המינימום שלי? והלילה אני ממש לא בררנית. הרי כולי מלאת תוכניות על איך אני הולכת להרטיב את המצעים החדשים שלי ולהוכיח לשכנים שלי שגם אני יכולה להרעיד קירות ולהפיק קולות של חתולה מיוחמת באמצע הלילה. אני שותה את הצ'ייסר הרביעי שלי. בנוסף לכל הצרות, הדי ג'י שם עכשיו בדיוק את השיר שמזכיר לי את האקס שלי. "האם זה סימן?" אני שואלת את הברמן. זו הבעיה שלי עם אלכוהול. נכון אני מחייכת, אבל אני גם מספרת את כל הסודות שלי. הוא הביט בי קפוא ומשועמם, בלי שום סיפור באישונים. בשנייה התכווץ לי הליבידו, לטיפת זיעה שזלגה לי על המצח. קר לי או חם לי? לא הצלחתי להחליט. בכל מקרה, שילמתי ויצאתי.

עוד לילה שאני רוכבת לבד הבית. עצרתי בפיצוציה. כנראה שאצטרך להסתפק בטילון שוקולד. אבל אקסטרה לארג'.


אני גרה כאן: www.1909.co.il אחזור לעדכן
מבטיחה!