חדשה פה..

אני איפשהו מקנאה בנו.
גם קודם קינאתי.
האהבה שלנו כל כך עצומה ומשמעותית שזה כבר מפחיד.
הלוואי שלכל אחד בעולם היה את הדבר הזה.
אני מתגעגעת לחיבוק החם הזה החסר אינטרס לחלוטין,
לנשיקות הרכות והאוהבות.
לחיבה הזו,
למכות המצחיקות שלנו שהיינו הולכים בצחוק {כמה שזה היה מצחיק},
לצחוקים הדפוקים האלו,
למגע החם הזה שגרם לי להתרכך כל פעם מחדש.
הדברים הללו אינם עוד.
כל מה שנשאר זה הריח שלך שהולך ונעלם.
הדמעות אפילו לא מצליחות לרדת.
מאוד מוזר.
לא יודעת למה זה נעלם..
בינתיים אני מתמודדת עם מה שמסביב.
וכולם דוחפים את האף שלהם לכל מקום,
שואלים שאלות כאלו דביליות שזה כבר מזעזע לשמוע,
כל אחד שבא או באה ומנסה לשאול שאלה כאילו ש"אכפת" להם
ויש להם את החיוך השטני הזה שהם שמחים בלב.
הכל כל כך דביק ומסריח שבא לי כבר להקיא על כולם.
כולם מדברים עלינו ומנסים שהכל יהיה רע.
אולי אתה לא שומע כי אתה רחוק.
אבל אני עדיין פה בעיר ושומעת הכל.
בא לי לשמוע שוב את המשפט המפגר הזה שאמרת לי כל שניה באוזן:
"אני אוהב אותך",
זה די מדגדג לי מתי שאתה אומר את זה.
אולי יש משהו באותיות שלך מתי שאתה אומר את זה.
ואולי זה שהתרגלתי לזה שרק אתה אומר לי את זה.
אני די מותשת ומיואשת,
ומפוצצת במחשבות עליך.
אני יודעת שאתה רחוק מכאן ובטח חושב עליי,
אבל לא כמו שאני חושבת עליך.
אני מקווה שתחזור כי ריק פה בלעדיך.