בדיוק שעה לפני השקיעה היא הגיעה שוב, כמו תמיד.
כמו תמיד, היא התיישבה על אותו סלע, מתחת לאותו עץ,
וכמו תמיד, היא חיכתה. חיכתה לו.
היא קירבה את רגליה אל חזה וחיבקה אותן. החורף התקרב,
והרוח שנשבה מן הים החלה להביא עמה מעט קרירות,
שהעבירה בה צמרמורת בכל פעם שנגעה בה.
בקרוב, כשיחלו הגשמים, היא כבר לא תוכל לבוא.
אולם היא ידעה שהיא תבוא בכל זאת,
היא ידעה שכל עוד רגליה יוכלו לשאתה,
כל עוד עיניה יראו לה את דרכה, היא תמשיך לבוא. בכל יום, באותה שעה.
היא זכרה את הפעם הראשונה שבה ראתה אותו,
הפעם היחידה שראתה אותו, לפני כמעט שנה.
החורף של אותה שנה התעכב לבוא,
והרוחות שבאו מהים עוד היו מביאות איתן ריחות של מקומות זרים ונסתרים מעבר לים.
היא היתה שם, רק מתוך כוונה לשאוף את שארית הרוחות האלו אל קרבה לפני שהקיץ יסתיים,
ואז כל מה שהרוחות יביאו יהיה כפור וייאוש. אז הן עוד הביאו תקווה.
אולם באותו היום הרוחות הביאו איתן משהו אחר.
כשישבה שם, לבדה על הסלע שלה,
מתבוננת במי הים הכחולים בוהקים באור השמש השוקעת,
לכדה תנועה על החוף את עינה, ואז היא ראתה אותו לראשונה. ו
לאחרונה. צעיר וגבוה הוא היה. היה זה מבנה גופו הרזה והדק שמשך את עינה.
היא לא ראתה את פניו, רק את גבו.
הוא התהלך לאורך החוף, הלוך ושוב, כאילו מחפש משהו אך אינו מוצא.
היתה בו מן תמימות שמשכה אותה.
משהו בו הזכיר לה אותה, את הבדידות, החיפוש אחר העתיד הלא נודע. התקווה.
במשך חצי שעה היא צפתה בו משוטט בחוסר מעש, טרוד במחשבותיו,
ולאט לאט, מבלי ששמה לב, היא התקרבה אל המקום בו הוא נמצא.
היא רצתה לגעת בו. היה נדמה לה שהנה מצאה את כל מה שחיפשה זה שנים, מאז בגרה.
מבטו ננעץ בנקודה רחוקה כלשהי, ממוקד לפתע, ומבטה עקב.
ספינה התקרבה לחוף. הזמן התארך לנצח,
כאשר הספינה התקרבה ככל שיכלה אל שפת המים,
וסירת משוטים קטנה הורדה אל הים.
הוא התקרב אל הסירה, ולפתע היא ידעה שיעלה עליה.
החרדה והייאוש השתלטו עליה,
והיא קמה ממקומה והחלה לרוץ לעברו כאשר נכנס לסירה הקטנה
והחל במסע השיט אל הספינה הגדולה. היא נעצרה על החוף, לבה פועם בחזה,
לא מסוגלת לנשום. נשמתה דאבה בעוד היא צפתה בו מתרחק,
והיא ידעה שאיבדה אותו עוד לפני שהכירה אותו.
רגע לפני שעלה על הספינה, הוא הסתובב לפתע,
והיא ראתה את פניו לראשונה. עיניו הביטו היישר אל תוך עיניה,
והיא ראתה בהן הבטחה. הבטחה שעוד יחזור.
בלי מילים הוא טיפס על הסולם ונעלם בתוך סיפון הספינה.
קצב ליבה הואט, נשימתה חזרה אליה, והחיים היו שוב נסבלים.
כעת היא ידעה שיחזור.
מאז היא חזרה לשם, בכל יום, באותה שעה.
היא ידעה שיבוא יום והוא יחזור. ואז, לנצח, יפסיק הכאב הפועם בנשמתה.
ועד אז, עד שיקיים את הבטחתו וישוב אליה,
היא תמשיך לחכות לו, כל עוד רגליה יוכלו לשאת אותה,
וכל עוד עיניה יראו לה את הדרך.
היא תמשיך לחכות עד קץ הזמן,
עד קץ החיים. לנצח.
ואת אמרת שאין לך כישרון כתיבה!!!!
זה מדהייםם!!!
אוהבת אותך בובי 3>
יא מאמי תודה ..
גרמת לי להסמיק , 😁
שמחה שאהבת !
אגם אני אוהבת אותך מאמי .
QUOTE (מוריה16 @ 17/04/2008) ואת אמרת שאין לך כישרון כתיבה!!!!
זה מדהייםם!!!
אוהבת אותך בובי 3>
😁
קטע יפה ועצוב 😢
חח הוא חזר בסוף??
הרבה מאוד זמן לא קראתי קטע כ"כ אבל כ"כ יפה.
הנחתת לי את זה על הלב... אהבתי😊
כבוד!!!😊
שיהיה חג שמח!
וואוו אחרי קטע כזה כל מה שאני יכולה להגיד לך פשוט וואוו
זה מדהים
טוב שמעי זה היה מדהיםםםם ומרגש
שמעי ליז את פשוט מוכשרת ואת כותבת מדהים
אני נכנסתי ממש לכתיבה שלך ממש מדהים.. 😛
פשוט ווואו, ממש אהבתי. כישרונית 😎
QUOTE (סוופרמאמי @ 18/04/2008) וואוו אחרי קטע כזה כל מה שאני יכולה להגיד לך פשוט וואוו
זה מדהים
אין לילוש את פשוט מ ד ה י מ ה !
ווווווווואו ..
תודה לכם 😊
גרמתם לי להסמיק , 😁
שמחה שאהבתם !
מקווה לרשום יותר (:
חג שמח ושבת שלום !!!!!!
