|
|
|
זה חלק מזה .. מחר אני העלה את ההמשך ..
אני העלתי חלק ממנו בפעם קודמת , ולא המשכתי להעלות אותו ..הוא אחד היפים אז הגיע הזמן .
פעם, בתקופה לא ידועה, במקום לא קיים, התחנן השטן בפני בית המשפט האלוהי, שאלוהים ידחה את הרעיון של האהבה. 'הרי אהבה היא רק לחלשים, אדוני." אמר הוא אז בקולו החלקלק, המתחזה, בעודו ממשיך לטעון בתוקף. "היא אובססיבית, מענה, גורמת לסבל רב. מה תועלת תביא היא לבני האדם?"
אז, במחווה מפתיעה ויוצאת דופן, הסכימו כל יושבי האולם עם דבריו של השטן והפנו עיניים לעבר כס השופט העליון בתקווה לאותה דעה מכובדת מאדונם.
אך אלוהים, קדוש יותר מאיי פעם, מכובד וגדול ונורא מכולם, סירב. "הרי איך יוכלו אנשים לחיות בעולם ללא אהבה?" הוא אמר, ושני יועציו המרחפים שעמדו משני צדדי כיסאו הלבן הנהנו במרץ להסכמה. "בני האדם, בניי, לעולם לא יוכלו להיות מאושרים בלי אהבה." אז חייך, והאולם הואר באור לבן כמו תמיד, כשחשף את תכונותיו הטובות. "כי אהבה, מענה, אובססיבית, וגורמת סבל ככל שתהיה, מובילה בסוף רק לתוצאה המשמחת האחת."
"ומה היא, אדוני?" אמר אז השטן בטינה מסוימת בעודו מביט מעלה, אל כס השופט העליון.
"אושר." אמר אז אלוהים בפשטות. ואז, עוד לפני שבאה הפסיקה האחרונה, ידע השטן שהוא מובס. כי הרי, אושר, עם כל הקשיים שיכולים להיווצר עד אליו, תמיד יגיע אליך בסופו של דבר. "לשטן, לא תוכל להיות שום דרך למנוע את זה."
"ד-נ-י-א-ל!"
דניאל ניערה את ראשה והביטה לעבר המורה להיסטוריה.
היא צמצמה את עיניה והניחה את העט על גבי הדף הלבן, מתעלמת מעשרות הראשים בכיתה שהופנו לכיוונה, חלקם מלגלגים, חלקם פשוט משועשעים, והשיבה בקול מרוחק, כמעט לא קיים.
"כן המורה?"
יהודית פרידמן שהשקיפה עליה בחדות ממקומה שליד הלוח בכיתה, אחזה ספר ענקי שנשא כתוביות מודפסות של "היסטוריה. חלק ב'".
"הוו. רק פשוט רציתי לדעת אם אני מפריעה לך לחלום על החלומות המטופשים שלך," היא אמרה בסרקסטיות ממקומה שליד הכיתה.
כל הכיתה צחקה ברשעות, וכמה לגלוגים, מכוערים דיים, הגיעו לאוזני דניאל.
היא בתגובה, הרכינה את ראשה ברכות אל דף המחברת וקרעה את הדף שבתוכו כתבה את הסיפור.
אז, בהתקף זעם, קימטה אותו לכדור נייר ואחזה בו בחוזקה.
הדחף המכוער מאוד שלה, לזרוק אותו על המורה, שבינתיים המשיכה בהרצאה הנרחבת שלה, היה חזק מנשוא. אבל אז, הרפו ידיה בעדינות, וכדור הנייר נפל לתוך הילקוט הפתוח שלה מבלי ששמה לב.
היא רעדה כולה.
"פסס דניאל," לחש נער כהה שיער שישב לידה.
על פניו היה חיוך מעט מאתגר, ספק מרושע.
עיניה של דניאל פנו להביט בו בחדות. "אם תלקקי לי את הנעליים בהפסקה, אעשה אותך מקובלת ואהובה על כולם." הוא חייך שוב וצמצם את עיניו כאחד שהביא הצעה מפתה ביותר.
דניאל, צמצמה את עיניה בציניות בחזרה.
"לך קפוץ מהגג אביאל," היא הפטירה ביובש.
"רק אם את תקפצי ראשונה, יקירתי." הוא החזיר בקריצה ופנה אליה קרוב יותר. "את לא מבינה, יפה קטנה, עכברוש מושלם שכמוך?" הוא התקרב אליה מספיק כך שהיה יכול ללחוש לה באוזנה.
יהודית פרידמן, מבטה מרוצה משום מה, המשיכה בהרצאה הכוללת שלה על היסטוריה ולא שמה לב לכלום. "אם תיעלמי... לאף אחד לא יהיה איכפת."
דניאל הפנתה אליו את מבטה במיאוס ושתקה.
אביאל לעומת זאת, הביט בה בחיוך מרוצה, כאחד שהשיג לבסוף את מטרותיו וחזר לדבר עם חברו בשולחן הקרוב.
יש מלאכים, הרחק אי שם...
היא ישבה, רועדת במקומה ואגרפה את ידה על ברכיה, לא מביטה לשום מקום.
משום מה, היא ידעה שהוא צודק.
מה יועיל להתגרות בו? או להתקוטט איתו על כך שהוא משקר? הרי; דניאל הביטה מעבר לחלון.
לאף אחד לא אכפת ממנה מהיום שהיא עברה לבית הספר.
מהיום שהיא בכלל נולדה.
רעש נשמע בכיתה.
כולם הפנו את מבטם לעבר מקומה של דניאל לרסון, מביטים בה בתמיהה מסוימת בעוד היא זורקת את המחברות והספרים שלה לילקוט, בבת אחת.
יהודית פרידמן, שעד כה עמדה המומה במקומה, חזרה לעשתונותיה במהירות.
"דניאל?! דניאל לאן את הולכת?! את יודעת שאם את עוזבת את הכיתה הזאת, מקומך יהיה בחדר המנהל!" היא פנתה לעבר הנערה שחורת השיער, אך היא צעדה נמרצות לעבר דלת הכיתה וטרקה אותה בבום מהדהד. השלט של יא2, התנדנד על צירו מעט.
השקט היה מעיק.
היא רצה מעט מהר מדיי במורד המסדרון, אך לא היה לה איכפת.
העובדה הזאת, שיכלו להכריח אותה לחזור לבית הספר ועוד לשבת בחדרו של המנהל, הייתה בלתי נסבלת.
היא ירדה במהירות במדרגות, מדלגת מדרגה אחת בכל פעם, ואז, מתנשפת, הגיעה לשער בית הספר ועצרה.
היא הייתה מודעת לזה ששיערה השחור והארוך היה מבולגן כל כך, עד שוודאי נראתה כמו משוגעת שברחה מבית משוגעים, או כמו ששאר הילדים בכיתה כינו אותה "הקופה ממאדים". היא עצמה את עיניה לרגע, מכריחה את עצמה להירגע ולנשום עמוק.
דבר לא יועיל לה להקשיב להם.
זה יהיה חסר תועלת.
זה כך כול חייה.
השער היה נעול.
היא התעלמה מכך, יודעת שאם היא תקרא לשוער, הוא בוודאי ישאל את כל האחראים הארורים אם זה בטוח לשחרר תלמידה כל כך מוקדם.
דניאל שנאה את זה.
היא שנאה כל מה שהיה קיים בבית הספר הזה, היא שנאה את חייה.
אלוהים, כמה שהיא הייתה נותנת הכל בכדי להיות למעלה.
בשמיים.
במקום שאז שם אולי הייתה רצויה.
למרות ש... היא חשבה לעצמה כשטיפסה על השער במומחיות של קוף, ילקוטה מכה על גבה בעדינות, היא הייתה בספק אם היו מקבלים אותה לגן עדן או גיהינום. משום ש... מעולם לא עשתה משהו שראוי באמת להערכה.
היא קפצה על הקרקע לפני השער, התיישרה בבת אחת וניערה את מכנסי הג'ינס שלה.
מבטה פנה לכיוון הים וכמו תמיד, החליטה ללכת לשם למרות ששתים בצהרים היה שעה מוקדמת לכל דבר.
אבל זה בסדר, היא חשבה לעצמה בעדינות והחלה ללכת על המדרכה המרוצפת. להיות לבד, על שפת הים, אולי ייתן לה התחלה חדשה לסיפור כלשהו.
בכל אופן זה עדיין היה מוזר, היא חשבה לעצמה בזמן שצעדה במרץ על גבי המדרכות המרוצפות והלאה אל השדות. היא לעולם לא כתבה משהו משמח בכל הסיפורים הארורים שהיא כתבה.
מה גרם לה לכתוב את היצירה הלא... נכונה הזאת.
"תיזהרי את!" איש מבוגר צעק לה בגסות מתוך מכונית פיאט לבנה וישנה ליד המדרכה, מנופף בידו בעצבנות. דניאל התעלמה ממנו.
הים, בתקופה הזאת של השנה, נראה יפה יותר מתמיד.
הוא היה כמעט נטוש.
זוג זקן שהסתובב על הצוקים הגבוהים יותר, השקיף על הים באהבה, כמו נזכרים בזיכרונות עתיקים ואהובים שחלקו יחד בזמנים קלים יותר.
הם אחזו ידיים ומדי פעם לחשו דברים מסוימים אחד לשני.
דניאל חייכה אליהם בחיבה מסוימת.
היא חשבה על כך, שיש מעט אנשים מסוימים שהמזל שיחק להם בחייהם בדרך כזו או אחרת והביא אותם לאושר שאליהם, כנראה, חפצו כבר מהפעם הראשונה.
הזוג הזקן, הייתה ההתחלה העובדתית והקיימת לכך.
מזג האוויר הקריר מעט, היה בין הסיבות לכך שאנשים העדיפו להישאר בבית מאשר לרבוץ בים וכנראה לא לעשות דבר.
דניאל חשבה כמה אנשים יכולים לטעות לפעמים.
באופן אנוכי לגמרי, היא שמחה על כך שחוף הים היה כעת כמעט נטוש.
היא מעולם לא הסתדרה עם אנשים אחרים.
בדרך כלל זה היה רק היא והמחברת שלה. רק היא והמחשבות... שאף אחד מלבדה, לא יקרא לעולם.
את הכותבת הכי טובה פה,
מצפה להמשך מקסים בדיוק כמו זה.
ממש יפפה ^ [[:
אההבתתי ...@
תמשיכי בווובה D :
היא הגיעה לבסוף אל מדרגות האבן המיוחלות ומשם, טבלו סנדליה בחול החמים מעט של חוף הים.
היא נאנחה בהקלה, התקרבה אל שפת הים, וישבה על החול היבש.
רוח קרירה נישבה בין החולות והרעידה מעט את דניאל, שלא טרחה להצטייד בבגדים חמים יותר.
היא התעלמה מכך.
בריאותה מעולם לא הייתה בראש מחשבותיה.
היא פתחה את הילקוט, הוציאה את המחברת הארוכה ופתחה אותו לרווחה.
ילד קטן כבן שמונה חייך אליה על גבי הדפים הלבנים.
הקווים האנדרוגניים, המעט מדויקים בצורה מפליאה, העצימו את פניו בצורה כמעט אנושית, ולמרות שדניאל הפכה דף נוסף לאחר כמה שניות, היא ידעה שהדמות תישאר במחשבותיה פעמים רבות ככל שתשתדל להתעלם מכך.
הדף השני, היה מלא בקשקושים אלגנטיים ומסובכים שהרכיבו סיפור קצר על נסיכה שאיבדה לבסוף את רצונה לחיות והתאבדה מהמגדל הכי גבוה שהיה קיים בממלכתה.
דניאל, כמעט גלגלה את עיניה למראה הסיפור.
היו ימים, שהייתה בהם דכאונית עד פחד.
ונהגה להרוג את כל הגיבורים שלה בסיפורים שניסתה להמציא על ארצות לא קיימות ונסיכים אדישים ולא אמיתיים.
היא הפכה את יתר הדפים לאחור ונתקלה בסיפורים שכתבה לפני כמה שנים.
כל סיפור שונה מקודמו, כל סיפור היה אחר, מבחינת זמן, תקופה ואופן מצב הרוח שלה, שלעיתים קרובות היה רדוד באופן מחפיר.
דניאל, הסיטה קצוות שיער שחורה וארוכה שהתבלגנה על מצחה ופנתה לאחוז שוב במחברת ולהוציא עט מהילקוט שלה כדי להמשיך לכתוב. היא חיטטה בילקוט בהיסח דעת, אחר חיפוש לעט, שמשום מה נעלם. הפשפוש בילקוט הביא לבסוף לתוצאה המיוחלת והיא מצאה את העט השחור ופנתה להביט בחזרה על המחברת שהניחה לצידה, כשזו נעלמה.
היא פערה את עיניה בבהלה.
והביטה לצדדים במהירות. מה קרה? היא חשבה נואשות.
המחברת מעולם לא נעלמה לה כך.
היא תמיד שמרה על כך כאילו היה חלק חשוב מחייה.
מה שבמציאות, אכן היה.
קול מאחוריה; חזק, מעט מלגלג וסקרן, הדהד מאחוריה בחוזקה. "איזו מחברת יפה..." הקול אמר בעליצות, ודניאל הסתובבה במהירות בכדי להביט בדובר.
היא הביטה בו, מעט בחשדנות, מעט ברוגז.
הוא היה גבוה ממנה, שיערו כהה, עיניו אפורות, ופיו המלא מעט חייך אליה בממזריות מסוימת כשהושיט לה את המחברת בחזרה מבלי שבכלל פתח אותו.
עיניו אמרו שמציאת נערה בשעה כה מוקדמת של היום, סקרנה אותו משהו.
אך דניאל רכשה לו בוז.
היא חטפה את המחברת מידו בבת אחת והתנשפה ברוגז כאילו היה אחד מאותם הילדים בכיתה שתמיד נהגו להעליב אותה בכל הזדמנות שניתנה להם.
"איך אתה מעז?" היא התנשפה, מבטה כמעט יוקד בכעס. "המחברת לא הייתה שלך! היא שלי! אסור לך לקחת אותה מבלי שאני אדע !"
הנער הביט עליה במבט משתומם, ולאחר רגע נוסף חייך, כאילו לא עשתה דבר מלבד לדבר איתו בנחת ובחיוך. "אני מצטער?"
דניאל נחרה בבוז ולא הגיבה.
לאחר מכן, התכופפה ואחזה ברצועות הילקוט, מתכוונת ללכת לאורך קו החוף, לבדה.
אבל הנער אחז בזרועה בפתאומיות, עיניו היו פתאום מעט נואשות והוא אמר, בקול שהיה לגמרי שונה מקולו הרגיל: "חכי!"
דניאל עצרה והרימה את מבטה אל הנער.
היא הביטה בו בחשדנות בעוד שהוא התנשם בקול. "בסדר, אני מצטער על כך שלקחתי לך את המחברת. זה לא היה בכוונה את יודעת. פשוט רציתי להכיר אותך... אני לא רואה המון אנשים שבאים לחוף הים בשעות המוקדמות של הצהרים. בעצם, אני בכלל לא רואה אנשים שנוהגים לבלות בים בתקופה הזאת של השנה." הוא חייך אליה, כאילו מנסה לפייס אותה במלותיו בלבד, אך דניאל הביטה בו ולא הגיבה.
"נו תאמרי משהו," הוא אמר, מעט בחוסר סבלנות.
"אני לא רוצה להכיר אותך..." דניאל התחילה ללכת לאורך קו החוף, דורכת מדיי פעם על צדפות משוננות שהגיחו מבעד לחול הרטוב.
הנער, עדיין עקב אחריה ובעודו הולך לצידה, חייך אליה בשמחה.
דניאל שמה לב שהוא נראה מעט חיוור.
מכנסי הברמודה הקצרים שלבש, היו גדולים מדיי לגופו, והגופייה השחורה, התנופפה מעט עם משבי הרוח שחלפו ובאו לאיטם.
"אני רפאל. איך קוראים לך?" הוא שאל.
דניאל, גלגלה מעט את עיניה.
היא חשבה שהנער לא מבין כלל מה שמבקשים ממנו.
היא לא השיבה והמשיכה ללכת.
הנער, בחיוך גדול מאי פעם, המשיך לעקוב אחריה.
הם הלכו להם לאורך החוף.
דניאל בהרגשה עצבנית הולכת וגוברת.
ורפאל, כך נראה, בהרגשת התעלות גדולה מתמיד.
"אני יכולה לדעת מה אתה רוצה ממני?" היא אמרה לבסוף ועצרה בבת אחת, כשראתה שלא תהיה לה דרך לברוח.
"אשמח לדעת מה השם שלך בתור התחלה." אמר רפאל בחיוך. "אני פוגש המון אנשים, אבל לעולם לא אנשים שלא אומרים לי את שמם וממשיכים ללכת ממני," הוא צמצם את עיניו בהלצה מסוימת, "כפי שאדם כמוך מוזר בורח ממני כבר עשרים דקות."
דניאל גלגלה את עיניה, הסתובבה אליו כך שעמדה מולו פנים מול פנים ונשמה עמוקות לפני שתתחרט. "קוראים לי דניאל לרסון, אני לומדת בתיכון הקרוב לכאן, ואני שונאת פוצים משועממים שלא עושים דבר חוץ מלמרר לאנשים חפי מפשע את החיים."
רפאל עמד המום לרגע, עיניו היו ספק מוכות תדהמה, ספק עליזות יותר מתמיד.
דניאל חשבה לבסוף באנחת הקלה עצומה, שאולי לבסוף, הבין מה רצתה בעצם לומר לו, אך לאחר רגע הוא חייך ואמר בטון של אחד שקובע החלטה משונה למדיי. "אני לא חושב שאני פוץ..."
"אני חושבת שאתה כן," חייכה אליו דניאל בסרקסטיות. היא פנתה ללכת לצד השני של חוף הים. הנער חדל מלעקוב אחריה והיא נשמה לרווחה.
אך לאחר כמה שניות, נראה היה שהתאושש מכך ורץ אחריה במטרה להדביק את צעדיה הנמרצים.
"אני באמת באמת לא חושב שאני פוץ." הוא אמר ואז אחז לפתע בזרועה בעדינות, ודניאל עצרה. "תקשיבי," הוא אמר, נאנח בכבדות, "אני באמת לא יודע מה עשיתי לך. בסך הכל רציתי להכיר אותך. את רואה פה אנשים נוספים מעניינים?" הוא חייך אליה בנקודה הזו. דניאל הביטה בו בעיניים הכהות שכה אפיינו אותה לרגע. היא חשבה שהחיוך מסמל טוב לב מסוים, אך מיד מחקה את המחשבה ממוחה.
טוב לב לא קיים גם אצל האנשים שחושבים את עצמם הכי טובים בעולם.
"אני..." הנער נראה אבוד לרגע. "אני, אממ, השתחררתי מוקדם מבית הספר התיכון שלי והיות שהים הוא המקום האהוב עליי לבלות את אחר הצהרים. חשבתי שאולי נוכל להכיר ולהיות, אממ. חברים מסוימים באופן כזה או אחר?"
הוא הרפה מזרועה בעדינות.
דניאל לא הגיבה, היא חשבה שהבעת הפנים הנאה שהייתה לו באותו רגע, נועדה להוביל אנשים לפח.
לא היה איכפת לה שההנחה הזאת מוטעית באופן כמעט אובססיבי.
כזאת היא הייתה.
כזאת היא עלולה גם להישאר לעולם.
"אז מה את אומרת?" אמר הנער השולף מתנות ממגבעתו, "הפסקת אש?"
דניאל הביטה בו באדישות ולאחר מכן, בחנה אותו לעומק.
היא הרימה את היד שלה בתנועה קלושה ללחיצת יד מהוססת וגילתה שידו הבטוחה שלקחה את ידה במהירות, הייתה חמימה ונעימה כשלחצו ידיים כאנשים שהכריזו על הפסקת אש תמידית.
"אני לא יודעת מה אתה מחפש לעצמך," דניאל אמרה באיטיות, מודדת כל מילה. "אבל תדע שאת הדבר הזה אתה לא תוכל למצוא אצלי. בין אם אתה מחפש חברים, או משהו אחר מזה, אני לא חושבת שתוכל למצוא את זה אצלי."
"אז עשינו הסכם, אם כך?" הנער, שקרא לעצמו רפאל והיה בעל עיניים אפורות ושיער שחור כהה ומבולגן, לחץ שוב את כף ידה בהחלטיות משונה והתעלם מדבריה הקודמים והלא ידידותיים במיוחד.
דניאל לא השיבה.
לאחר מכן, מבלי מילה נוספת, פנתה לשבת על חוף הים כפי שתכננה קודם לכן והוציאה את המחברת הארוכה שוב.
מדהיםםםםםםםםם !
מתה על הכתיבה שלך 😊
תודה לכולכןןןןן מתוקות ..
אבל לא אני כתבתי את זה.
זה לקוח מאתר כלשהו , לא זוכרת את שמו \:
קראתי את הסיפור הזה פעם
הוא היה מועמד לתחרות הסיפור הטוב ביותר נדמה לי לא זוכרת באיזה אתר
סיפור מאחד הסיפורים היפים שקראתי!!
כל כך יפה,רפאל זה השם האהוב עליי😊
המשך.
QUOTE (girl11 @ 15/04/2008) קראתי את הסיפור הזה פעם
הוא היה מועמד לתחרות הסיפור הטוב ביותר נדמה לי לא זוכרת באיזה אתר
סיפור מאחד הסיפורים היפים שקראתי!!
כן !
תראי מה כתבתי[:
חחח
וווווווווואי כ"כ יפה, המשך.
סיפור מדהים!!!!
את כותבת נהדר!!!!!!!!!! באמת!!!!!!!
מחכה להמשך 😊
QUOTE (דושינקה @ 15/04/2008) סיפור מדהים!!!!
את כותבת נהדר!!!!!!!!!! באמת!!!!!!!
מחכה להמשך 😊
לאלאלא אני כתבתי מאמי .
וכן הוא מושלם הייתי חייבת לפרסם
אנא תאר את הבעיה בהודעה זו:
|
|
|
|
|
