|
|
|
מקסיםםםםםםםםםם ..
מחכה להמשךך בובה .. 😊
פאל הביט בה בשקט, לאחר מכן פנה לשבת לצידה מבלי הזמנה וצפה במעשיה.
הוא ראה אותה פותחת עמוד מסוים בספר ומתחילה לכתוב במרץ בעודה מביטה שוב ושוב אל דמויות מסוימות שנראו כמו זוג זקנים שהחליט להלך על הצוקים ביחד ולצפות בגלים מתנפצים להם לאיטם.
הוא שתק לשם שינוי, מחליט לא להתגרות בנערה שהכיר לא מזמן, חושב במבט מתגרה משהו, שאם הוא יפתח את פיו, הנערה בוודאי תכה אותו עד זוב דם ותשליך אותו לים, בכדי שיהיה חברה למדוזות הרעבות.
הוא הציץ בה מזווית עיניו וגילה שאור השמש שהשתקף דרך הגלים והשתקף על פניה, עשה אותה נפלאה יותר מתמיד בעיניו.
היא לא הייתה יפיפייה נהדרת.
היא הייתה... רפאל חיפש את המילה המתאימה כשהביט בפניה בריכוז מה.
בעוד היא מרוכזת רק במה שהיא עתידה לעשות במחברת המחורבנת... הוא ראה בהשתוממות מסוימת, שיופיה נובע מעצם כל אישיותה, והוא כל כך אהב את זה כך.
"אתה נועץ בי מבטים," דניאל אמרה לו לאחר כמה שניות שבהם התאמצה להתרכז בשורות שבמחברת שלה ללא הצלחה.
"אני לא," אמר רפאל בתמימות משתוממת.
"אתה כן," קבעה דניאל בחדות.
לאחר מכן, הפכה דף נוסף במחברת.
רפאל שם לב, שהדף הקודם היה מלא בקשקושים מסורבלים של משהו שניסתה לכתוב ולא הצליחה בו.
"את כותבת?" הוא שאל. ידיו חבק את ברכיו, והוא הביט בה בריכוז.
"כן," אמרה דניאל והביטה בו באותם העיניים הנפלאות והחומות הללו. "יש לך בעיה עם זה?"
רפאל חייך וגחן אליה מעט בכדי להביט בה יותר מקרוב. "ממש לא," הוא חייך. "למעשה," הוא אמר, מעט מהוסס, "גם לי יש כישורים מעטים משלי."
דניאל הביטה בו במהירות, וכאילו רואה אותו באמת, היא בחנה אותו לעומק; מנסה לגלות מה צופן בחובו, הנער המעט מסתורי והכה מעצבן שהכירה אי פעם.
"מה-" היא התחילה לומר, יודעת שתתחרט על כך שהתחילה לדבר איתו מרצונה החופשי, "מה... הכישורים שלך?"
רפאל חייך והטה את ראשו הצידה, כמו מתבונן ביצירה הכי נשגבת בעולם. "הכישורים שלי אמורים להיות סוד," הוא חייך ועיניו ברקו בעליצות.
אז, הוא פנה להביט בחזרה אל הים, כשעיניו מקובעות על השמש החלשה באופק.
דניאל הביטה בו וחדלה לכתוב.
מרותקת, היא הביטה בדמותו שנדמתה מעט מטושטשת על גבי הקרניים החלשות מעט של השמש, שהוסתרה מאחורי עננים מעטים.
"דניאל," הוא התחיל ועדיין לא הביט בה.
עיניו היו מקובעות על משהו שרק הוא כנראה, יכל לראות. "את חושבת שיש מלאכים?" הוא חייך ואחר פנה אליה שוב, עיניו זוהרות מעט.
"אני לא יודעת למה אתה מתכוון..." היא אמרה לאט.
"הו. ברור שאת יודעת למה אני מתכוון..." רפאל חייך אליה ופנה ולקח את ידה השמאלית בידו לפני שדניאל יכלה להתנגד לכך.
הוא הפך את כף ידה על גבה והביט בקווים המשורטטים בעניין.
הוא העביר אצבע אחת ארוכה על הקווים הארוכים ופנה להביט בדניאל. "אלה," הוא הסביר בעודו ממשיך ללטף את ידה, "הם הקווים המושלמים למלאכים עתידיים." דניאל הפנתה אליו מבט משתומם אחד והוא צחק בקול. "את לא יכולה להבין, כמה את, דניאל. יכולה להיות כל כך חשובה לכל כך הרבה אנשים מסוימים בחייך?"
דניאל לקחה את ידה בחזרה, כאילו נכוותה.
היא הביטה בו בחשדנות, מעט מהססת. "איך... כלומר... איך אתה-"
"פעם," קטע אותה רפאל בעדינות והניח יד מנחמת על כתפה בעודו מביט על המים הכחולים, "נהגו שני ילדים באותו גיל ובאותו השכונה להסתובב ולשחק בשכונה ביחד."
עיניה של דניאל התרחבו למשמע המילים הללו. "הם כל כך אהבו אחד את השני," רפאל המשיך בשלווה, כאילו לא קרה דבר, "והיו כל כך קשורים אחד לשני, עד שההורים שלהם, פחדו שמה יקרה קשר ממש רציני ביניהם והפרידו אותם בכל דרך אפשרית שיכלו." הוא הפנה אליה לראשונה את מבטו ועיניו האפורות אמרו לה שכל השנים האלה, היא לא איבדה אותו באמת. כל השנים האלה, הוא תמיד היה איתה, בין אם זה בליבה או ברוחה. דניאל תמיד יכלה לסמוך עליו, לא משנה מה... "וכך, עברו ההורים של הילד הקטן לעיר אחרת ששם לא היה להם שום קשר עם ההורים של הילדה, מלבד קו הטלפון היחיד. וכך, הקשר תם."
היא בכתה. עיניה דמעו, ובכוח כה רב, פקדו עליה לפרוק הכל, לתת לכל מה שהציק לה במהלך כל השנים הארוכות האלה, להשתחרר. היא הביטה בו וכיסתה את פיה בכף ידה, חסרת מילים.
רפאל חייך וליטף את ראשה בעודו דוחף בעדינות את ראשה לעבר חזהו. דניאל, שמעולם לא הייתה מוכנה להיכנע לשבריריות וחולשה שכזאת, השעינה את ראשה על חזהו בערגה מסוימת.
"אבל... כלומר..." היא הייתה חסרת מילים כשהרימה את ראשה מעלה והביטה בפניו היפות. "איך מצאת...-"
"אותך?" השלים רפאל בחיוך. הוא הצביע על המחברת שלה וגחן לעבר המקום שבה הייתה מונחת בכדי לקחת אותו בין ידיו. הוא אחז בו, ופתח את המחברת בעמוד הראשון.
ילד כבן שמונה הציץ אליו בחיוך...
"התמונה הזאת," אמר רפאל בחיוך מבין וליטף את שיערה הארוך בעוד דניאל בוהה בו, "הייתה הראשונה שלי. כלומר... בין הסקיצות הראשונות שלי, הכוונה העיקרית הייתה, שאוכל לצייר אותך בליבי ובנפשי... ושידיי יוכלו לצייר אותך, גם אם במוחי זיכרונך יוכל להיטשטש במקצת, לאחר כל השנים שעברו..."
"אז מתברר שבאמת פתחת את המחברת אחרי הכל..." דניאל לא יכלה לעצור את נימת הסרקסטיות האוהבת משהו, להתגנב לקולה. רפאל צחק בקול ומשך אותה לנשיקה.
שמש כתומה וענקית החלה להתגנב לאיטה במערב, בינות לגלים הכהים-שחורים שצפו לאיטם על החול הזהוב כשהזוג החל לטייל בשפת הים, ידיהם אוחזות ביד האחר, ובקולם נימה אוהבת כשפנו אחד לשני בכדי להעביר זיכרונות רחוקים מימים שלא היו משותפים להם ביחד.
תשע שנים של בידוד ואהבה מיוחלת לחבר הכי טוב שלך באותם זמנים, לא הצליחו להשכיח מדניאל את מה שחוותה עם רפאל אז.
כמה זמן לאחר שהשמש שקעה, ביקש רפאל מדניאל להישאר איתו לשיחה קצרה. דניאל, רוחה ופניה קורנות מתמיד לנוכח האושר שמצאה לעצמה במשך החמש שעות האחרונות, פנתה להקשיב לו בחיוך אוהב.
רפאל, בחיוך אוהב מתמיד, נשק לה על שפתיה נשיקה קצרה אחת ופנה להביט בעיניה בחיוך.
"אני רוצה שמחרתיים, בדיוק באותה שעה שבאת לכאן היום, תיהי כאן." עיניו היו לא ברורות משום מה, והוא השתעל מעט.
"אין בעיה," אמרה דניאל בשמחה, נשקה לו על שפתיו ופנתה לכיוון הבית שלה. רפאל, פניו עוד מוטות באפלה, התמוטט על החול כשראה שהיא שוב רחוקה, והשתעל בכבדות כשאחז בליבו בחוזקה.
יום לאחר מכן, סיימה דניאל את לימודיה מוקדם ויצאה לים בשעה אחת ארבעים וחמש.
היא ידעה שהיא הקדימה מעט, אך המחשבה לפגוש את רפאל, לנצל את הימים שלהם ביחד עד כמה שאפשר, הייתה גדולה מנשוא.
היא כל כך אהבה את ההרגשה שהייתה לה ביומיים האחרונים.
ההרגשה של להיות מאוהבת.
כן, היא ידעה שהיא מאוהבת, והמחשבה הזאת, לא העציבה אותה או גרמה לה רוגז כפי שהייתה יכולה להתנהג אם לא הייתה פוגשת אותו, אלא מילאה אותה בשמחה מחודשת, בסיבה כל כך עצומה לחיות.
אווי ברי
הכתיבה שלך כל פעם משאירה אותי פעורת פה
הרעיווונות האלה ,המדהימים
המציאותיים ומצד שני הכול כך מיוחדייים סוחפים ודמיוניים לעיתים.
אין לי מילים...
וווואואואואואוא.
אני כל כך מחכה להמשך...!
QUOTE (mayafi16 @ 16/04/2008) אווי ברי
הכתיבה שלך כל פעם משאירה אותי פעורת פה
הרעיווונות האלה ,המדהימים
המציאותיים ומצד שני הכול כך מיוחדייים סוחפים ודמיוניים לעיתים.
אין לי מילים...
וווואואואואואוא.
אני כל כך מחכה להמשך...!
חחח מאמי זה לא אני כתבתי הפעם\:
תודה בכל זאת חח(:
מדהים ביותר
תאמינו או לא יש דברים כאלה במציאות
פשוט מדהיםםםםםם!!!!!!
ווקשה של ימות..
המשךךךךך3>
מההההההההמם D:
תממשיכי
יאא נראה לי יש איזה קשר לרפאל המלאאך
כי כל הזמן מכירים מלאכים וכאלה לא משנה ><
הים היה שוב נטוש כפי שהיה שלשום.
דניאל נשאה את עיניה לעבר הצוקים והייתה מעט עצובה כשהזוג הזקן לא הופיע על גבי הצוקים.
ההופעה הרגילה שלהם, של להיות מאוהבים כל כך מילאה אותה בתחושה חמימה.
היא דרכה על מדרגות חול האבן, נותנת לחול לכסות את סנדליה ונהנתה מהתחושה.
המחברת לא הייתה איתה בתיק, משום שהיא חשבה שלא תזדקק לכך יותר. כעת יש לה את רפאל, היא הביטה בשמחה על הים וחיבקה את עצמה מרוב אושר.
היה זה אז כשהבחינה בסלסלה מסוימת נחה ליד שפת הים, הרחק מהגלים כך שלא תירטב.
היא התקרבה אל הסלסילה, מביטה לצדדים בכדי לגלות האם הוא שייך למישהו.
ואז, כשלא מצאה אף אדם בסביבה, פתחה אותו לרווחה.
בתוך הסלסילה, הייתה מחברת גדולה של סקיצות.
דניאל פערה את עיניה לרווחה.
היא ידעה למי שייכת המחברת הזאת ואחזה בה בחוזקה, כמי שלא רוצה לעזוב אותה לעולם.
לבסוף, כשהרוח מלווה אותה מדי פעם בקולות רחוקים, פתחה את העמוד הראשון של המחברת.
עיניה מלאו בדמעות.
המחברת, הכילה ציורים משורטטים היטב, וביד אמונה ונפלאה.
היא נראתה כאילו מצולמת, ולמרות שעיניה של דניאל דמעו וראייתה הייתה מעט מטושטשת, היא ידעה שהדמות הראשונה בציור, זאת היא.
הציור הראה אותה, נערה כבת תשע עד עשר, מחייכת אל כלבלב קטן ומושיטה יד ללטפו.
דניאל הפכה דף...
הפעם, הראה הציור ילדה בגיל שתים עשרה, מבטה עצוב. היא נשענה על סלע מסוים בחוף הים ועיניה הגדולות הביטו אל הים בגעגועים.
השנה בתחתית העמוד, הראתה 2004...
זה לא יכול להיות... אלוהים.
זה לא יכול להיות...
הציור השלישי, הראה נערה כבת חמש עשרה, יושבת על סלע מזדקר, ליד חוף הים.
הנערה צוירה כשהביטה אל הים בחיוך אוהב.
בידיה, צוירה אוחזת עט שחור וארוך ומחברת ארוכה ויפה.
הדמעות החלו לטפטף על פיסות הנייר הלבן ודניאל הרחיקה את פניה מהמחברת, שלא תקלקל את הדברים המצוירים שם.
הדברים החיים שהיו חלק מחייה כל כך הרבה זמן.
כל כך... הרבה זמן...
הציור הרביעי, הראה את דניאל יושבת על חוף הים, ילקוט בית ספר פתוח לצידה הימני, ומחברת ארוכה ויפה לצידה השמאלי.
שיערה צויר כאילו הוא עף ברוח.
הנערה בציור, הסיטה את קצוות שיערה לרגע קט...
מתוך המחברת, נפלה פיסת נייר גדולה ומקומטת.
פיסת הנייר נפלה על החול הרך של חוף הים והתלכלכה בגרגרים זהובים.
דניאל, הרימה את פיסת הנייר המקומטת וניערה אותו מעט לפני שקראה את תוכנה.
דניאל...
לעולם לא אוכל להסביר לך את השקר שחייתי במשך כל אותם תשע שנים שלא התראינו.
אין לך כל מושג, כמה התגעגעתי אלייך, כמה כל כך חשקתי להיות לצידך.
להיות האחד שתמיד ייעץ לך בדברים הנכונים, לאהוב אותך בזמנים הנכונים, לקנטר אותך כשיהיה צריך...
כשהייתי בן תשע, נודעה לי הסיבה האמיתית לפיה הייתי חייב להתרחק ממך.
הרופא, הודיע להורים שלי שיש לי סרטן ו... ובכן, היה אסור לי להיות יותר מדיי עם אנשים בגילי.
האידיוט חשב שזה יסכן את חיי... מה את אומרת על זה? לפעמים, התחשק לי לחנוק אותו.
דחף מטופש.
לא עברנו באמת לעיר אחרת.
עברנו לשכונה רחוקה מאוד ממכם, שהבטיחה בעצם, את העובדה שלא ניפגש עוד לעולם.
לפחות, כך רצו הוריי...
אבל כן נפגשנו.
לפחות, בחלומותיי... את מבינה דניאל, כל אדם בעולם, חולם על דבר שהוא ירצה לעשות באותו רגע מסוים, באותו הבזק חטוף...
אני חלמתי לראות אותך.
לדבר איתך. לנשום אותך. לגעת בך... אילו, לא התאפשרו לי, ולכן נאלצתי להסתפק בראיה מרחוק.
היית כל כך יפה בימים האלו, דניאל.
רציתי כל כך להיות חלק מאותם הזיכרונות שנוצרו בך, החל מהשנה התשיעית ועד השנה שבה אנחנו בני שבע עשרה.
אבל הייתי חייב לחשוב על טובתך.
זה אולי ישמע אכזרי, אבל בסוף, איך שלא מביטים על כך, היא טובתך בלבד.
משום שמעלם לא רציתי לפגוע בך, או להדאיג אותך כל כך, במשך כל השנים הללו.
משום... משום שאני אוהב אותך דניאל.
את מבינה אותי. נכון? את מבינה, שלפעמים, לאהוב מישהו, אומר לדאוג לו, לבריאות הנפשית והגופנית כאחד... ובמיוחד לאושר הפרטי שלו.
ביקשתי מהאחות בבית החולים הפרטי שהתקינו לי בבית המזורגג לכתוב את זה בשבילי...
מצבי הולך ומחמיר.
לא בטוח שאחיה מספיק זמן בכדי לראות אותך שוב ולספוג ממך נזיפות על כך שהבהלתי אותך כמוות.
למרות שזה היה יכול להיות משעשע מצד אחד...
אני לא מפחד מהמוות.
עצם הפחד מהמוות, יכול להביא להזיות נוספות אצל בני האדם העומדים למות.
משום שמוות בשבילם, הוא התחלה של משהו אין-סופי. לא גמור.
מוות בשבילי, דניאל. יהיה האושר של להיות בשמיים... ולצפות בך, יום אחר יום, מבלי שאצטרך לסבול כאבים איומים כל הזמן.
מבלי שאצטרך ליטול לפחות כמה כדורים ביום...
אני אוהב אותך דניאל. את מבינה את זה... נכון? נכון שאת מבינה...?
דניאל משכה באפה, קיפלה את המכתב, ולאחר שדחפה אותו לסלסילה יחד עם מחברת הציורים ווידאה שהוא סגור מכל הכיוונים, היא התמוטטה על החול, בוכה במשך שעות ארוכות, כפי שלא בכתה מימיה.
חודשיים עברו.
דניאל מצאה את עצמה בבית הקבורות עם שמלה לבנה וארוכה ובידיה ילקוט קטן.
היא הילכה בין המצבות הישנות, במטרה להגיע לאחת.
היה זה היום היפה ביותר מזה שבועות...
היא מצאה לבסוף את המצבה המיוחלת והתכופפה לפניה בכדי להביט על הכתוביות החרוטות בסלע.
'רפאל אורטוניואון. בן, חבר, וידיד אהוב. יהיה זכרו ברוך.'
אלוהים ישמור..כל כך עצוב וגם מדהים באותו זמן
אנא תאר את הבעיה בהודעה זו:
|
|
|
|
|
אתר האהבה הישראלי