מין כאאב שפורץ החוצה=\

שווכבת במיטה, מביטה לשמיים..
ובמקום לראותת את האופק הרחוק והשמיםהבהירים..
אני רואה קייר לבן, קיר שמככסה את כל היופי..
ככה כמו הלב שלי שרוצה לצאת החוצה ומכוסה בשכבות בטון..
וכל פעם הוא מנסה לברוח ועוד שכבה נשפכת..
ועוד, ועוד, ולאן אתם רוצים שאני אגיע בסוף!?
שאני ישתוק? שאני לא אדבר?
הלב שלי כל פעם צועקק וזועקק זועקק לצאת..
ולא נותנים לו, משתיקים אותו.

אני יודעת לעזור לכולם,לתת, לחבק, לאהוב שצריך..
אבל שאני צריכה שיעזרו לי?
שאני צריכ שיתנו לי, שיחבקו אותי, שיאהבו אותי?
לאן כולם פתאום נעלמים?
כי רגילים שאני מאושרת?
שהחיוך לא נמחק לי מהפנים.
כן, אני מאושרת ,מאושרת מבחוץ לא מבפנים..
כל לילה מזילה דמעה על הכר,
אם זה על המחשבה שאתה לא תיהייה איתי עוד..
אם זה על המחשבה שההורים שלי לא מתייחסים אליי..
או אם זה על המחשבה שאני צריכה שמישהו רק יקשיב לי..

אני לא רגילה לבכות ליד אנשים..
אני רגילה לבכות לעצמים דומים..
אני לא רגילה להגיד כל מה שאני חושבת או מרגישה
הכל נשמר בפנים... או שאם זה יוצא..
אני תמיד אשמה.. אז אני מעדיפה להתאפק.. לשתוק..
לשתוקק..לשתוקק ושוב לשתוק..
ובנתיים? אני רק שותקת!
אני לא סובלת! אני מאוהבת!
יש בן אדם שגורם לחיוך שלי לא לרדת מהפנים..
והוא זה שממלא את הלב שלי..
אבל הוא לא יהייה איתי הרבה..
אני חייה כרגע באגדה..
באגדות רשום בסוף "והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה"
בסוף של האגדה שלי יהייה רשום:" והם חיו באושר ועושר לבד. עד עצם היום הזה"

אני נשבבעת,אני משתגעת.
להתאבד? זה לא מה שיציל אותי בחיים..
אני רגילה להיות לוחמת..
אני רגילה ללחום בשביל העקרונות שלי..
והינה אני נלחמת אני נלחמת והולכת ומפסידה..
אף פעם לא הפסדתי.. והינה אני הולכת להפסיד..
אני יכולה לנצח.. אני צריכה שמישהו ירים אותי..
שמישהו יהייה שם להקשיב..

שמישהווו...יהייה שם כל הזמן!😢