הכל עניין של קילוגרמים

"איכ" הסתכלתי במראה, למראה גופי השמן..
"אני צריכה להוריד את זה" תפסתי את השומן בבטן בידי...
התיישבתי על הריצפהעם תחתונים וחזייה והדמעה יורדת מהעין שלי..
"למה דווקא אני?" אמרתי לעצמי והבטתי שוב פעם במראה..
"מיכללל" נכנס רונן לחדר בבהלה.. "למה את ככה?" הוא אמר וניגב ישירות את הבכי מהפנים שלי..
"צא מפה!" צעקתי עליו והוא נבהל ויצא מהחדר ואני נשעתי עם גבי על הדלת.. והמשכתי לבכות
"מיכלי שלי, יפה שלי.." הוא התחיל לומר
"אני לא! אני מכוערת..." אמרתי והתחלתי ל"נזול"אל הרצפה.
"מיכל, את הילדה הכי מושלמת בעולם, מבחינת יופי ומבחינה חיצונית ואני כל כך כל כך אוהב אותך"
הוא אמר לי.. אבל הוא רק פגע בי יותר.
"3 קילו! אני יוריד את זה אני יתחיל מזה!" אמרתי לעצמי בשקט והתלבשתי במהרה..
"מיכל אפשר להכנס?" נשמע קולו של רונן שוב לאחר חמש דקות.
פתחתי את הדלת והבטתי בו.. הוא חיבק אותי ונשק לי על המצח.
"מיכל אני אוהב אותך.."

-----------------------
"לאאאאאאאאאא!" צעקתי ונעצרתי בכניסה לבית החולים.
"לאא.." אמרתי כשמשכו אותי בכוח פנימה ואני? לא יכולתי להגיב, הייתי חלשה מדי..
אבל הם לא יגרמו לי לוותר על החמישה קילו הנוספים שאני צריכה להוריד..
הקול הטשטש לי פתאום, הרגשתי משהו דוקר ביד ימין, הכל נהיה לבן לפתע..
העיניים נפקחו לאט לאט והרגשתי כאב ביד, וגם משהו באף נורא הציק לי.. הסתכלתי הצידה וראיתי את עצמי מחוברת לצינורות..
הרמתי את היד שלי לכיווןההאף "אהעעהאההה" צעקתי בבהלה,
"אממאא, אמאא מה עשו לי???" צעקתי לאמא שעמדה מלפני והביטה בי בוכה..
"אמא, אני בסדר, אמא תגידי להם שאני בסדר..." אמרתי והכאב נשמע בקולי, אבל היא לא ענתה..
רונן עמד מחוץ לחדר מציץ פנימה ומביט בי..
"רונן.." לחשתי..
אבל העיניים שלו היו אדומות הוא הביט בי והלך..
"רונן אל תלך.." אמרתי לו.. אבל הוא לא הקשיב והוא יצא מהחדר.
הרגשתי אבודה, כולם הביטו בי מסביב, הן היו כל כך רזות ויפות...
גם אני רוצה, אמרתי והסתכלתי על השומן שלי.. למה אני לא ?? חשבתי לעצמי...
הימים המשיכו לעבור.. יום אחרי יום..
אמא התחילה לנסות לשכנע אותי לאכול.. אבל היא לא הבינה שאני לא נוגעת באוכל עד שמעיפים את הדבר הזה.. זונדה? מהאף שלי...
רונן היה כל כך חסר לי.. מישהו שימשיך לעודד אותי להרזות, מישהו שיעריץ אותי כמו פעם וינשק אותי עם השפתיים הרכות שלו.. אבל הוא לא חזר.. כמו שכל החברים שלי נעלמו.
אף אחד לא רוצה להיות איתי, כולם שונאים אותי.. חושבים שאני מושגעת!
"אמא..." אמרתי לה והיא החזיקה לי את היד במידיות והתעוררה משנתה..
השעה הייתה 3 לפנות בוקר. החודש הראשון שלי בבית חולים עבר..
"יכולים להוריד לי את הזונדה מהאף?" הסתכלתי עליה
"לא.. " היא אמרה "אי אפשר." והיה אפשר להרגיש את המר שהיא מרגישה לומר לי את המילים האלו..
"אני מוכנה לאכול" נכנעתי.. רוצה לחזור לחיים הנורמאלים שלי. הבנתי שמשהו לא בסדר...

------------------------
"תראו מי חזרה אלינו" אמרה המורה בשמחה וחיבקה אותי..
התיישבתי שולחן ליד רונן והסתכלתי עליו.
הוא העביר לי פתק.. "מצטער שעזבתי"
הוא אמר ואני הסתכלתי עליו.
"אני אוהב אותך" שלח לי עד פתק אחרי שראה שלא הגבתי..
"גם אני.." התחלתי לכתוב לו, נשמתי אוויר והחלטתי..
"אבל כנראה אתה לא אהבת אותי מספיק כדי להלחם עלי ברגעים שהייתי הכי זקוקה לך.." העברתי לו את הדף.
דמעה התחילה לנזול לו מהעין והוא ניגב אותה מהר..
"מיכל, אני לא הייתי מסוגל לראות אותך גוססת.. "
"מיכל, רונן תפסיקו לדבר" המורה העירה..
"חשבתי שאמרת פעם שרק המוות יפריד בינינו.. אבל אני לא רואה את עצמי מתה" הסתכלתי עליו
"המורה אני יכולה לצאת?" שאלתי אותה..
"כן.." היא השיבה
יצאתי החוצה והסתכלתי על ילדים משחקים במגרש..
כמה טוב להרגיש שהכל חזר לשיגרה.


--------------
סתם קטע שכתבתי... הייתה לי חברה אנורקסית.
וקראתי הרבה דברים על אנורקסיות והייתה לי מוזה לכתוב קטע משלי..
קטע קצר ודי מהיר לתהליך שהן עוברות כל כך הרבה זמן ורק מה שרציתי לומר
זה שתשמרו על החברות והחברים שלכם.. דיאטות וכאלה לפעמים יכולים להגיע למצבים כל כך נוראיים
ואל תוותרו, אל תעזבו אותם, אתם היחידים שיכולים לתת להם את התקווה לחזורלשגרה ולחיות.-זוהר-