הוא עומד על גשר, לבד, מצב רוח רגיל ומזג אויר קר,
מצמיד את הידיים למעיל ומסתכל למטה על הרכבים שכמעט ממריאים מהכביש ונכנסים בו.
כבר קיבל את העובדה שהוא הולך לשם כדי לסגור עם עצמו חשבונות, לסדר לעצמו את המחשבות, אולי אפילו להרגע.
להרגע היום הוא לא מצליח.
היום הוא הבין שהכל חוזר על עצמו, בדיוק כשהוא חשב שהוא השתנה ושהכל כבר אחרת, היא הראתה לו שהוא עדיין אותו אחד, או שפשוט כולם אותו דבר, ורק הוא אחר.
לא היו לו הרבה נשים ב18 שנות חייו, אפילו התאהב פעם ונשבר לנוכח חברו הטוב שמנשק את האהבה שלו על ספסל אל מול עיניו החצי דומעות, באותו יום הרגיש כאילו ברכיו כשלו ושלא יוכל להגיע למיטה ולהטביע את ראשו בכרית.
באותו יום חשב שהאהבה זו מחלה, חשב שלא יפסיק לאהוב לעולם, שלא יוכל להתגבר, באותו יום הוא חשב שאיבד את חייו בעודו בחיים.
לאחר שנזכר באותה תקופה, הדהד במוחו משפט שאמר פעם יאנוש קורצ`אק; "כאשר אדם מבוגר מתעצב, הוא יודע שהיגון יחלוף ושוב יהיה שמח, אך כאשר ילד בוכה נדמה לו שמעתה תמיד יבכה, תמיד יהיה אומלל.."
לאחר מכן העלה גחגוח וחשב לעצמו שהוא מבוגר כבר.
היה שם שטן על הכתף השמאלית שלו שצעק לו באוזן שהוא עדיין ילד, אבל הוא בחר להתעלם, הפעם, בלי קשר לבריחה מהמציאות.
הוא גם לא תמיד היה הכי פופולארי, אבל היה חברותי מספיק כדי לא להיות לבד. לא היה הכי טוב בהכל, אבל ניסה חזק, היו לו אויבים אך הוא נהג להתעלם מהם, כמו שהוא התעלם מעצמו לפעמים, שינה הרבה גירסאות, החליף לא מעט מסיכות, אך עדיין לא מצא את החצי השני של לבו בין כל הדמויות שהכיר.
ומה עכשיו?
עכשיו את נכנסת לחייו, למרות שתמיד היית שם. והפעם הוא לא היה צריך לאבד אותך כדי להבין מה היה לו מתחת לאף.
להפך, עכשיו כשהכיר אותך מקרוב, הבין שאת יכולה להיות מועמדת מושלמת לחלק החסר בפאזל של הנשמה שלו.
את התגייסת, והוא עוד לא. והוא משכנע את עצמו שאת מתקשרת אליו רק כי משעמם לך שם בהפסקות, וכי הוא לא היחיד שמקבל שיחה ממך. מרגיש בודד. בגלל שיש לו כושר שכנוע טוב.
חושב שהוא מיוחד מדי בשביל כולכם.
מתי ימצא את החתיכה החסרה בפאזל? אם בכלל..
אף פעם לא היה פסימי, אבל להיות אופטימי היום זה כבר לא משתלם.
חבל ש"הוא" חושב שלהיות אופטימי זה לא משתלם,
בלי אופטימיות קצת קשה לחיות. במיוחד כשמדובר בגיל 18.. ועדיין כל החיים לפניו.
חלק מהאנשים אמנם מגיעים לגיל הזה עם נסיון רב בקשרים רומנטיים, אבל לדעתי זה הגיל שבו זה מתחיל להיות הכי רציני.. האהבות חזקות יותר, וכמו כן גם האכזבות.
אפשר לקחת קשה את האכזבות, אפשר להפגע מאוד, בצורה שזה ישאיר כתם בלבו של אדם למשך הרבה זמן.
אבל עם קצת אופטימיות, אפשר ללמוד מזה.. להפנים, אבל להמשיך הלאה.
אין טעם להתאכזב, או להפסיק להאמין ביכולת למצוא את הפאזל החסר.
הוא עוד לא התגייס, הוא יתגייס עוד מעט ויתגלה בפניו עולם חדש, אנשים חדשים, הוא הולך להשתנות הרבה בתקופה הקרובה, וההשקפות שלו הולכות להשתנות.
מה שבטוח, כשהוא יצא מהצבא בעוד 3 שנים, הוא יהיה בן אדם אחר.
כן, זה קשה להיות אופטימי כשרמסו לך את הלב, אבל אין ברירה, כי כשאדם פסימי, הוא משדר את זה לסביבה, וזה לא תורם יותר מדיי.. 😎
אני ממש מסכימה עם התגובה שמעליי.
בלי אופטימיות ובלי מחשבה חיובית
אי אפשר להגיע לשום מקום וחבל...
ככה מאבדים כל כך הרבה דברים בחיים.
ואסור לשכוח שגם מתי שקשה לנו
בחיים במובן מסויים עדיין יש דברים אחרים
טובים שעוזרים ומחזקים אותנו...
מואה ענקית
אוהבת מלאאאאאאאאא
*+*נאפי-מורני*+*
