משו שכתבתי ממש ממש מזמן ..
"הוא לא יזכה שוב .. "
רציתי לספר לו..
כל כך רציתי לספר לו על כמות אהבתי כלפיו..
כלפי אותו אחד שגרם לי להיות הכי מאושרת בעולם,
כלפי אותו אחד שגרם לי לחייך סתם, בלי שום סיבה,
כלפי אותו אחד שגרם לי לצחוק גם ברגעים הכי קשים,
כלפי אותו אחד שתמיד העדיף לשמוע לשלומי, מאשר לספר על שלומו,
כלפי אותו אחד, שגם אם הוא הכי עסוק בעולם, הוא עדיין היה יוצא להגיד לי שלום,
כלפי אותו אחד שהתקשר תמיד כשהתגעגע,
כלפי אותו אחד שהצדיק אותי בהכל, גם אם אני לא הכי צודקת,
כלפי אותו אחד שתמך בי, ותמיד חיבק אותי כשרק רציתי..
כלפי אותו ידיד, שאני לא העזתי לספר לו, על כמות אהבתי כלפיו..
אני מסתכלת על הירח, על השמש, על הכוכבים, על העננים, אני רואה אותו,
אני מסתכלת על כל דבר אפשרי, לא משנה על מה, אני רואה אותו,
אני מדמיינת אותו לידי, אני חולמת עליו מנשק אותי, אני חושבת עליו כל דקה, ושנייה..
אני רק שומעת שיר, שיר קטן, חסר משמעות, אני ישר חושבת עליו, מדמיינת אותו..
אני רואה זוג ברחוב, והוא עולה לי בראש..
אני יוצאת לקניון, תמיד, בכל מקום, אני אפגוש מישהו שהוא הכיר, וישר אזכר בו..
אני רק רוצה להיות איתו, לחבק אותו, שוב, רק עוד פעם אחת..
אני רק רוצה לראות אותו, לנשק אותו, שוב, רק עוד פעם אחת..
אני רק רוצה לצחוק איתו, לבכות איתו, שוב, רק עוד פעם אחת..
אני רק רוצה לרוץ איתו, לקפוץ איתו על הדשא, שוב, רק עוד פעם אחת..
אני רק רוצה להתכתב איתו, שוב, רק עוד פעם אחת..
אני רק רוצה ללכת איתו ביחד לבית הספר, שוב, רק עוד פעם אחת..
אני רק רוצה לשמוע מוזיקה איתו, ולהעביר ביקורת על כל זמר, שוב, רק עוד פעם אחת..
אני רק רוצה לקרוא שוב בשמו, שוב, רק עוד פעם אחת..
אבל אני יודעת שזה לא יקרה שוב, אפילו לא עוד פעם אחת..
הידיד הזה, הידיד שהפך מזמן לאהוב..
לא יזכה לראות שוב את אור היום..
לא יזכה לצחוק שוב, לבכות שוב..
לא יזכה לרוץ, ללכת, לקפוץ שוב…
לא יזכה לשמוע, לא יזכה לטעום..
הוא כבר לא יזכה לכתוב עוד מכתבים, לא לדמיין צורות מהעננים..
ואני כבר לעולם לא אזכה לספר לו, מה הרגשתי, מה אני מרגישה כלפיו..
כלפי אותו אחד שגורם לי להיות הכי מאושרת...
והוא לא יזכה לשמוע עוד שום מילה טובה..
כבר לא יזכה לשמוע את קול אימו, שקוראת לו לארוחת הערב...
לא יזכה לאהוב, ולהיות נאהב, לא שוב, אפילו לא עוד פעם אחת…
קצת מוריד ת'מצברוח 😢





