וטיפות הגשם מלטפות את חלוני
טיפה אחר טיפה. לאט, בשקט.
יושבת לבד בחדר. שותקת. חושבת.
כל טיפה שיורדת מזכירה לי את החורף שעבר
כל אחת בעלת זיכרון קטנטן. נשטפת.
היא נוגעת בחלון. כאילו מתחננת להיכנס.
מעוררת זיכרון ישן. אך ללא הצלחה.
הזיכרון נשאר מרוחק. מוסתר בעמקי נשמתי.
ואני לא נותנת לטיפות לחדור.
לא נותנת להן להצליח ולהגיע אליי.
מנסה להדחיק. לשכוח. לדמיין שהן לא קיימות.
הנה, זה עובר. הן מפסיקות.
לרגע נשמע השקט. הטיפטוף נדם.
ואני שם, יושבת לי. שותקת. חושבת.
מחייכת מעט למשמע הדממה.
ולפתע הן חוזרות. כולן בבת אחת. ממלאות את כל כולי.
נוגעות. מלטפות. שוטפות.
ואז, עדיין בהיותי יושבת בחדר, הן נסוגות.
כאילו סיימו את מלאכתן.
הן עומדות לצאת ואז לפתע מביטות לאחור,
נזכרות ששכחו כמה מהן בדרך...
מממ 😁 ?
ההתחלה הייתה מושלמתתתת
עד ה-6 שורות האחרונות ממש ממש אהבתייי
אבל את הסוף בכלל לא הבנתי זה לא
התחבר לי לשאר הדברים שכתבת מאמי
תמשיכי לכתוב המון מאמי
את כותבת ממש יפהה😊
מואה ענקית
אוהבת מלאאאאאאאאא
*+*נאפי-מורני*+*
ואוו !
יצא לך ממש יפה.
אהבתתיי
3>
