ותמיד כשהייתי נופלת,
היית פה להרים אותי בחזרה.
היית פה כדי להחדיר בתוכי חוכמה, כדי להסביר לי שהעולם ממשיך להסתובב, שהוא לא נעצר, ושהוא לא יחכה לי.
היית פה לצידי, חכמה, אוהבת, מושיטה לי יד.
היית מעלה על פניי חיוך, בין כל הדמעות. וכשחשבתי על הסוף, את הזכרת לי את ההתחלה.
דיברת על היופי בחיים, שלמרות שהלב שבור, אני צריכה לתת לו אפשרות להגליד, ולמרות הריבים הקטנים פה ושם, תמיד היית לצידי.
אבל מה שהכי כואב זה -
שהיית ...
שעזרת - שחייכת - שדיברת.
ועכשיו כשאני שבורה על הריצפה, מתמוססת בשברים של עצמי, חותכת את גופי עם הרסיסים של ליבי.
אני חושבת עליך.
על החוכמה,
החיוך.
אז עכשיו אני קמה על רגליי, בפעם האחרונה.
לא נופלת יותר, כי למרות שהיית מילותיך חרוטות בשמיים.
ובכל פעם שאביט למעלה, אני אראה את חיוך מתנוסס בין העננים.
את אולי היית ..
אך בשבילי תמיד תיהיה קיימת.
- לא עליי -





