המשפט שלא יצא מהפה
מהפחד לומר את המילים הלא נכונות
הדמעות שלא יצאו מהעיניים
מהפחד שיבינו את זה בצורות הלא נכונות
העקיצה שקיבלתי בלב שראיתי משהו שלא היה אמור להיות לי
אבל היה עלי
הכאב שלא מבינים את המילים שכל כך תכננת לומר הרבה זמן
שמסבירים מתארים ממחישים אבל לוקחים את זה בתור סיפור ישן
והאוויר שמתבזבז מנשיפה לנשימה לשווא
במטרה להרגיע את הגוף כאן ועכשיו.
והרצון לצרוח שאני עושה הכלללללל
אבל הם לא רואים
הכל ללמד אותם מהדבר הכי קטן ועד הדבר הכי גדול
אבל הם לא מעריכים
והצעקה הזאת ששוב עומדת על הגרון ולא יוצאת..
והכאב שחונק את הגרון וגורם לגוף להתמוטט
והגשם שממחיש את הנפש העצובה
מוריד את הגשמים כמו דמעות טיפה אחר טיפה.
ולדעת שפעם גם מישהו אחר סבל.
אבל לראות איך אני מעריכה ולראות אותם.. זה חבל.
אני מחכה להזדמנות.. להשלים את הרגע האחרון.
ואז לברוח ולהשאיר מאחורי רק חלק קטן מהזיכרון.
שידעו מה עשיתי או מה ניסיתי לעשות
ולפחות אז ילמדו מאותן הטעויות . =[





