השמש מבצבצת בין העננים
הגשם נעלם.
קשת בענן מצאה את מקומה ונחה לה בין צמרי הגפן הגדולים שבשמיים.
אני מתהלכת לי כמתה בין האנשים החיים , ממהרים כמו בכל יום אל יעדם, אם זה בית הספר או עבודה.
ראשי מופנה לרצפה, מתבוננת בצעדיי שנעשים איטיים מרגע לרגע, לבסוף נעצרת ומתיישבת על אחד הספסלים מתחת לעץ זית טהור.
עדיין בוהה ברצפה, בשבילים הצבעוניים אשר מוליכים את האנשים לכל מיני מקומות, על הכביש אשר עליו יש אין ספור מכוניות.
טיפת גשם קטנה נוחתת על ידי ממרומי עץ הזית, וזולגת במהירות עד קצה האצבע שלי ונעלמת, לא היה בי אפילו כוח לנגב את המים על חולצתי הגזורה, עוד טיפה זלגה על ידי, אך הפעם מקור הטיפה היה בעייני, טיפה אחת יחידה מצאה את דרכה מטה אל ידי – וזהו.
סגרתי את ברז הדמעות והמשכתי בדרכי.
לא יודעת לאן השביל עליו אני הולכת מוביל, אבל איש חכם פעם אמר – אם אינך יודע לאן ללכת, לא משנה באיזה שביל תבחר, בסופו של דבר תגיע למקום כול שהו ..
המשכתי בדרכי פוסעת בשלווה על שביל האבנים המשולבות, ראשי מופנה לרצפה, חוקר את צעדיי בכפייה, בוחן את הרגליים שהולכות רק קדימה, אל המחר, כי אל האתמול איני מוכנה לשוב.





