בוקר יום ראשון, והיא לבד יושבת..
בוקר כה אפור..והיא רק חושבת.
והעיניים מבריקות..משמחה? מכאב?
מה הן כל הסערות שהשתלטו לה על הלב?
רק שבועיים חלפו מהבטחתה,
שבחורף הזה..לא תשכב שוב ותבכה במיטה.
שלא כמו כל חורף..יחד עם הגשם ירדו גם דמעות.
פתאום כל רגשות השמחה מתהפכים..והדמעות מתערבבות
איך תמיד זה משפיע ומביא זכרון כה עצוב?!
ולמה אף פעם אין את האדם שיביא את החיוך שוב?!
כ"כ לבד..כ"כ מזוייפת..
לבד, בלי אף אחד.
נראה שהעצב חברה הטוב ביותר.
כמה קל להתחבר,
לשקוע ברחמים ובדיכאון
לשכוח מכל הטוב שהיה לפני שהתחלף השעון.
אז נכון שהיה קצת קשה, והתגברנו!
ולא הכל נוצץ כמו שחשבנו
אבל הגרוע מכל נשאר מאחור..
ואליו כלל איננו רוצים לחזור
אז עם קצת מאמץ, קטן..אחרון
שבחורף הבא, תשב עם חיוך בבוקר יום ראשון
😊
ממ..לא יודעת מזה...
סתם..זה מה שיצא ..חח
חיחי יפה מאמי [:
את כותבת מדהים 😊
יצא ממש יפהההה
מלא עצב כאב וגעגוע כולשהו
תמשיכי לכתוב המון מאמיי😊
מואה ענקית
אוהבת מלאאאאאאאאא
*+*נאפי-מורני*+*
זה כזה יפה !
אהבתייייייי 😊
כול כך יפהההההה
ממש אהבתי
מוכשרת בטירוףףףף3>
QUOTE (rotem_a13 @ 05/12/2007) כול כך יפהההההה
ממש אהבתי
מוכשרת בטירוףףףף3>
תוודה רבה מאמיי 😊
