הכאב החבוי בתוכי

התקופה האחרונה כל כך מבלבלת מצד אחד זה האושר שנוצר..החום האהבה..המחשבה שכל הקרבה שווה את העונג הזה, מצד שני זה הכעס והזעם שיש בי כלפיך, חוסר הסבלנות. אני לא יכולה להגיד שאני מרגישה כלואה כי הרי אתה נותן לי את החופש שלי אבל מהצד השני אתה נותן לי אותו בתנאי שאני מתנהגת לפי איך שאתהרוצה, לפי המושכות שלך. החלטות האחרונות שקיבלתי הרתיעו אותך ., קודם העבודה והשעות המאוחרות ואח"כ תאריך הגיוס שלי שהגיע בדואר והפחיד אותך מיום לים. היו לנו הרבהשיחות על הנושאים הללו ואף פעם לא הגענו למסקה, אני הגעתי להחלטה לבדי, להחלטה אישית ופרטית ואתה גרמת ע"י סבל של חודשים, ע"י מריבות, חוסר סבלנות, השפלה ועוד הרבה לשנות את ההחלטה שלי, לגרום לי לרגש אשם בעוד שהנחת לי לבחור לבד. גרמת לי לחשוב שזה לא בסדר שאני עובדת עד מאוחר ,שזה לא בסדר שאני מלצרית, הקנאה שלך השתלטה עליך ואני כבר נכנעתי לך והפסקתי להילחם בעד העצמאות שלי, הבטחתי לך שאני לא יעבוד שם או בשום אולם אחר אף פעם. אולי זאת לא העבודה הכי טובה בעולם אבל במשך החופש זה העסיק אותי כשאתה עצמך היית בעבודה שלך ,עם שעות יותר ארוכות ומשמרות לא קבועות, אני תמיד התאמתי את עצמי אליך. כל יום שעבדתי, שכאב לי הגב והרגליים חשבתי רק עליך, רק על יום ההולדת שלך שהולך ומתקרב. לא בזבזתי שקל על עצמי , עבדתי קשה וחסכתי כדי לצאת איתך..אני שונאת שאתה משלם עליי זה נותן לי תחושה לא נוחה ובגלל זה אני מעדיםה לא לצאת... נמילא זה ויתרתי על עבודה אבל גרמת לי לרגשות אשמה נוראיים על כך שאני אהיה רחוקה ממך,הכנסת לי לראש שהצבא זה רק חרא, הרחקת ממני את המחשבה שזו יכולה להיות חוויה, אמרת לי שאם אני לא אוותר על זה אני מוכיחה לך שאתה לא מספיק חשוב לי שכן יש גבול לאהבה שלנו, עירערת את כולי ופשוט ויתרתי גם על זה כי הרי שום דבר לא חשוב לי כמוך, ולא אתה לא אובססיה אתה אהבה שלי ואני יודעת שאתה מוכן להכל בשבילי כי הוכחת לי את זה באלפי דרכים אז החלטתי גם להוכיח לך..אבל למה אני מרגישה עם זה כל כך רע, מה כואב לי לאבד את הילדות שלי ,רק עכשיו אני מצטערת על זה,אבל לא יכולתי לסבול יותר עברה עלי חצי שנה כל כך קשה איתך, סבלתי איתך ואותך ,הבלגתי על כל התקופה, סלחתי על הכל אבל עכשיו אני מיואשת , אני רואה את השמחה של כל החברות שלי ,את הגיוסים ההולכיןם וקרבים של כולם ואני מרגישה כל כך בחוץ כל כך לא איתם..אני יודעת שזה למען מטרה טובה..זאת האהבה שלנו הקשר שלנו ואנחנו בבוא היום נתחתן, אתה כבר לא ילד קטן ואלי אני רק בת שמונה עשרה אבל אתה החלק הגדול והחשוב בחיי וזה מה שגרם לי להחליט ככה...פשוט אני מרגישה שאני מפספסת משהו, משהו שכולם יחוו ואני לא ...שאני מתבגרת מהר מידי וזה בגלל שאני לא רוצה לפספס אותך..אנחנו בתקופות שונות בחיים כמו שאתה אומר אני חושבת על שמחה בילויים עבודה קטנה ואתה חושב על חתונה ובית בשבילנו....אני יודעת שחלק ישפטו אותי על מה שבחרתי כי אני צריכה לבחור משהו שיהיה לי טוב בו ולא טוב לחבר שלי , אבהל האושר שלנו הכי חשוב לי יותר מצבא ויותר מכל דבר אחר, אבל עכשיו אני מתחילה להיות הטיםוס שאתה היית (החבר) חסרת סבלנות כלפיך, עם כעס פנימי שבלתי ניתם להסבירו, אני מחפשת אותך על כל שטות קטנה, צועקת,מכאיבה ....אני לא רוצה שהתקופה שהייתה לנו תחזור והפעם עוד בגללי...מה אני יכולה לעשות...איך להעביר את הזם ואת הכאב החבוי..אני לא יכולה לשתף אותך כי אתה תחשוב שהתחרטתי אבל אני לא מתחרטת הבטחתי ואני מקיימת...



פשוט קשה לי ורציתי לשתף....קשה לי ואני ממש לא יודעת מה לעשות עם הכאב הזה