זה היה עוד לילה חורפי,
אחד מהלילות הקרים...
ישבתי בפארק הסמוך לביתך מאזין לשירים במכשיר המוזיקה ומרגיש את הרוח נושפת על עורפי.
ראיתי אותך באה, ראיתי אותך מתקרבת -
עטופה בחולצה ארוכה לבנה, שיערך החום פזור על כתפייך ואת נראת כמו נסיכה מהאגדות.
התיישבת על אחד מהספסלים, מתבוננת בחיוך על הירח אותו ירח שאת כל כך אוהבת
הוצאתי את האוזניות ופשוט הקשבתי לחיוכך.
אני מכיר אותך זמן קצר אבל כבר נותן בשבילך הכל-
כי את אפילו לא שלי אבל אני מפחד לאבד את אהבתך.
הכאב הזה, שלאהוב אותך אבל להבין שאני לא יוכל להיות איתך מייסר אותי כל כך.
המפלט היחיד שנשאר לי הוא לדמיין אותך, אין לי מה לעשות חוץ מלהפוך אותך לשירה, לשירה טהורה, לשירים שקטים.
רציתי לקום אלייך, ללחוש לך את אהבתי, ללטף את שיערך, להריח את גופך.
ואז סוף סוף הבחנת בי, שלחת חיוך וקמת לעברי
"תראה את הירח" אמרת ובמקום להתבונן בירח התבוננתי בך, ביופייך העצום.
התקרבת עוד יותר ויותר ואני? אני פשוט השתתקתי
אפילו לדבר לא יכולתי, המילים פשוט עצרו, הרגשתי שמה שאני יגיד רק יהרוס את הרגע, שמה שאני יגיד לא ישתווה ליופייך.
"אני צריכה לזוז" מילמלת לאוויר וחייכת חיוך מתנצל "הוא מחכה לי" אמרת וקמת.
"ביי" הוצאתי לאוויר למרות שלא היה לזה שום כוונה
הייתי נותן הכל כדי להישאר איתך,
אהובתי, אני לא יתן לך תנאים כדי שתשארי.
רציתי לקום אחרייך, לרוץ אחרייך, לתפוס בידך.
אך היססתי, היססתי לבוא ולהגיד עד כמה זה כואב.





