חוסר שליטה :]

ענייה פגשו בגבו שישבו על שפת האגם היא ראתה את רגליו תובלות באגם לו קראה "האגם השלה".
לא הרבה אנשים ידעו עליו, ולא הרבה אנשים באו לאותו אגם, אפשר לומר אפילו שהיא הייתה היחידה שהלכה אליו.
היא הביטה בגבו החשוף, כמו תמיד לוטשת בו עניים, כבר מגבו היה אפשר להבחין בגופו החטוב, זה הטריף אותה.
היא חרקה את שנייה מרוב כעס, לא ידעה מה עיצבן אותה יותר, העובדה שהוא תובל רגלים "באגם שלה", או מה שהוא גרם לה להרגיש.
שנאה מהולה בתשוקה, היא ידעה שתשוקה זאת לא המילה המדויקת זה יותר מסתם תשוקה או משיכה רגילה, אבל היא לא הסכימה להודות בזה. יותר מכל שנאה שיש לו כוח עלייה, כאילו שולט עלייה.
היא אהבה לשלוט בעניינים, לדעת שהיא מנבטת את הדרך ולא הוא, אצלו זה היה הפוך הוא הצליח לשלוט בא בקלות, ברגשות שלה. זה שיגעה אותה כל כך! גרם לה לתסכול ובלבול ואפילו חוסר בטחון, היא בנתה סביבה חומה, התיכה בו עלבונות ללא סוף בתקווה שזה ירחיק אותו ממנה.
היא ידעה שאם ינשק אותה החומות יפלו, היא לא תשלוט בעצמה וזה הפחיד אותה יותר מכל מבט שלו, מגע שלו ומילה שלו.
היא שמה לב כי היא נועצת בו מבטים כבר זמן ממושך, זמן ממושך מידי למען האמת, זמן שהספיק לגרום לו לחוש בקרבתה.
סומק התפשט על לחייה.
הוא חייך, היא ידעה שהוא נהנה מזה, הנערה האדמונית וחמת המזג מסמיקה? כנראה לדעתו זה מחזה שחייב לתעד. היא שנאה עוד יותר, ועם זאת מבטו שפגש במבטה העניים התכולות שלו שנפגשו בענייה החומות שלה, גרמו לה לרצות יותר, היא רצתה שינשק אותה, כמו באותו ערב שהיו שיכורים, ולא מיין, מתשוקה.
היא רצתה שילטף אותה וייתן לה את ההרגשה של הריחוף שהרגישה, כזה ששום סם לא יכול לתת ,כזה שנותן לה להרגיש בתוך בועה של אושר. והמבטים שמאמים לבלוע אותה מפחידים אותה עד מוות אבל עם זה מסקרנים אותה ונותנים לה את הרצון לדעת מה פשר המבט, הכל היה מבלבל כל כך.
היא ידעה שהוא לא יוכל לתת לה אהבה, הוא לא מאותו סוג של האנשים, ועם זאת פחדה ליפול ברשתו.
"לא תשבי איתי?" שאל וקולו היה כמנגינה לאוזניה.
מהססת ניגשה, הוא הביט בה בוחן אותה, גורם לה להסמיק. הוא חש את הצורך להגן עליה מהכל, לא יודע שהוא הסכנה ממנה היא מפחדת מכל. "מה אתה עושה פה?" שאלה כאשר השתיקה הכבידה עלייה.
הוא הרים את הגבות שלו, "סתם,זאת תשובה מספיק טובה?" שאל.
היא לא ידעה עם ניסה להעליב אותה כמו בדרך כלל, או שאחרי ליל אמש יחסו השתנה אליה והוא אומר את זה בנימה ידידותית.
"לא באים לפה הרבה אנשים" אמרה ולרגע תוהה למה היא מסבירה את עצמה בפניו? רק משרת יהיר שחושב שהוא יותר טוב ממנה.
"אבא שלך מגדל אותך יותר מידי טוב" העיז לומר, נראה היה שהוא מתעלם מכל מה שהיא אתמול "את
יותר מידי רגילה שהכל שלך".
"ומי אתה שתחליט מה אני?" שאלה נרגזת, היא לא הבינה מאיפה יש לו את החוצפה לדבר אליה ככה "זה החיים שלי אם שכחת, אל תתערב בהם".
"נראה שאני חלק מהם" אמר. היא קיוותה ששכח מזה כבר, הוא נגע לה בנקודה רגישה.
היא לא התכוונה להתמודד עם זה, היא באה לקום הוא מיהר להחזיק בידה.
"את תמיד בורחת משדה הקרב?" שאל, היא קיוותה שיוריד את החיוך הזה מפניו, הרגישה את העלבון, הוא צוחק עלייה?
"אין כאן שום קרב, אמיר בראון" אמרה מתעקשת להוסיף את השם משפחה שלו למשפט כדי שיבין שהוא רק עובד בשבילה, היחסים שלהם זה יחסים מקצועם בלבד! ועם לעצמה לא הצליחה להאמין איך הייתה יכולה לגרום לו להאמין.
"טוב מיס מישל בראון" הוא לא היה יכול שלא לצחוק על רשמיותה.
היא ניסתה לשחרר את אחיזת ידו מידה וללכת. הוא משך אותה אליו ושניהם נפלו לאגם.
המים היו קרים אבל מבטו הצליח לחמם אותה. או אלוהים אני שונאת את הבחור הזה, איך הוא עושה את זה? שוב?
מצמיד את שפתיו לשפתיה, היא ניסתה להתנגד לדחוף אותו, אבל הוא לא נתן לה. היא הרגישה איך פיה נפתח והוא מחדיר את לשונו לפיה. ושום דבר לא היה נשלט פה, ידיה נגעו בחזהו, מופתעת שוב כמו בלילה אמש ממגע גופו השרירי. הוא ליטף את גפה, או דאמט רק עם היה לה כוח להשתחרר ממנו, אבל זה לא שלא היה כוח היא פשוט לא רצתה.
כשהרגישה את פיו מנשק את צווארה, כל כך רצתה שימשיך אבל פירשה זאת כטעות. היא דחפה אותו יצאה מן המים ורצה מהר אל עבר הבית.
הוא הביט על גבה רצה משפת האגם, רק עם לא היית פחדנית מישל בראון, והיית מבינה שזה טעות לוותר.

גיבו :]