גשם חזק

"גשם חזק, קשה לי לראות אפילו כשעיניי פקוחות. נוסע הלילה לבד לצפון כי בא לי לברוח...".
זה מה שאני שומעת בזמן שאני הולכת לאיטי ברחוב העמוס. ממולי זקנה אחת חוצה את הכביש ואני שוקלת לעזור לה- אך מוותרת; היום אני בתוך העצבות שלי. מגיעה לבית הספר ובוהה, פעם ראשונה שאני לא משתתפת בשיעור ספרות, המורה נגשה לשאול אותי מה קרה לי, "כלום...לא אהבתי את השיר", עניתי. בהפסקה נשארתי בכיתה, רותם שאלה מה קרה לי, אמרתי שחם בחוץ. עניתי לה, אבל לא הייתי איתה. איזו תחושה מוזרה זו לא לחשוב על כלום, בדרך הביתה הטלפון מצלצל...זה שוב מאור, מה הוא רוצה?! החלטתי לא לענות, היום אני לא עוזרת לאף אחד.
בדרך צעק לי איזה פועל בניין משהו- מה הוא רוצה הערבי הזה?! התחלתי ללכת קצת יותר מהר, זה מה שחסר לי- צעקות מפועלים, אבל כמובן שעם המזל שלי דרכתי בשלולית ושולי המכנס שלי נרטבו, עכשיו אני גם צריכה לתפוס אותו, יופי.
סוף סוף אני רואה את הבית, כל שעובר לי בראש הוא שאני הולכת לחמם את עצמי למוות בתוך הפוך, אחרי המקלחת, כמובן. נכנסת בשקט, אין לי כוח לאמא והשאלות המטרידות שלה, בשניה שאני סוגרת את הדלת נשמעת צעקת "מאאאאאאי?" מהחדר של אחותי. אני לא עונה.
-"מאאאאאאי??".
-"מה אמא?"
-"איך היה בבית ספר? משהו חדש?"
-"היה סבבה אמא, סתם משעמם כרגיל"
רצתי למקלחת, הזרם שתף את גופי ואת האטימות שחוויתי כל היום. הדמעות זלגו וזלגו.
-"מאי, אני יכולה להכנס?" נגה המדהימה.
אספתי את כל הכוח שהיה בי וניסיתי להשמע הכי רגיל שיכולתי.
-"פספוסה, אני מתקלחת, עוד חמש דקות אצא".
-"אבל מאי, בורח לי".
נו, הרי אי אפשר לסרב לילדה הזו, אז נתתי לה להכנס, למזלי המקלחון אטום והיא לא ראתה את הדמעות. נכנסה ויצאה כלא הייתה, ואני התפרקתי מחדש. יופי מאי, צאי מזה כבר.
יכולתי לצאת מזה, אם הייתי יודעת מה הגורם לזה.
אני מאי, בת 18, ילדה עם שמחת חיים, יש לי כל מה שאני רוצה, או שלא?! אף אחד לא יכול להבין, זה עצם תהומי, אני לא מבינה מאיפה הוא מגיע.
החלטתי לשתף מישהו. התנגבתי במהירות ולבשתי פיג'מה מחממת. התחברתי למסנג'ר, על מצב "לא נמצאת" כמובן, אין לי כוח שיציקו.
-"טל, אתה פה?"
-"מה יפה שלי". ככה, בלי סימני פיסוק, זה הידיד (שהוא גם כמו אח) הדביל שלי, אבל מסתדרים עם זה.
-"טל, בא לי למות, המצב רוח הזה לא עוזב אותי, מה עושים?" אמרתי וידעתי שטל לא ידע מה לעשות, הוא ילד שמח, לא כמוני ברגעים אלו.
-"אם יכולתי, הייתי בא ומחבק אותך חיבוק ענק". והוא יכול, רק מתעצל לתפוס אוטובוס עד לפה, הוא גר שעה וחצי נסיעה ממני.
-"לא נורא, מאמי, פעם אחרת, הלכתי למיטה, ביי".
-"ביי יפה שלי" הוא אומר ואני מרגישה איך זה כאילו לא אמרתי לו כלום. הריקנות הזו עוטפת אותי.
שיחה נכנסת, אייל.
-"מאיו'ש, מה שלומך?" הוא שואל ויודע שרע.
-"לא משהו, יילי."
-"חמש דקות ואת למטה" האייל הזה, תמיד מגיע בזמן.
-תפסתי ג'ינס וסווצ'ר וירדתי, כמו שאייל אמר. נסענו לסבב טעימות גלידות, הוא יודע עד כמה אני אוהבת גלידה. והוא ידע כנראה שהסבב הזה יעלה חיוך על הפנים. החיוך שהוא אוהב.
הטלפון מצלצל, זה הצלצול שאני כל-כך אוהבת עד שלא בא לי לענות כדי לשמוע אותו. "טל היפה שלי" כתוב על הצג, ואני עונה.
-"מאי בואי הבייתה, אני אצלך."
-"באה!" וניתקתי.
תוך חמש דקות הייתי שם, נשיקה לאמא ונכנסתי לחדר. לא ציפיתי לראות את מה שראיתי.
אז אולי טל לא באמת אח בשבילי?!