היי😊 התחלתי לכתוב את הסיפור הזה=] רציתי לדעת מה אתן חושבותעל צורת הכתיבה שלי=] אני ממש לא בטוחה שיהייה לו המשך=] אני הייתי רוצה אבל יש לי בעיה של זמן וכל זה.. אבל באמת רציתי לדעת איך אתן חושבות עלי בתור כותבת 'סופרת'.=]אני מקבלת ביקורת בונה=] אז אל תדאגו=] לוב יו לינוש!
"למה אני צריכה את זה אה? תסבירי לי!?" יללתי .
"אל תדאגי אני ואת תמיד נשמור על קשר! מה שכן את גם תכירי בנים חדשים! נו את יודעת....זה הזדמנות! את מגיעה למקום חדש! אף אחד לא מכיר אותך בתור 'רוני החננה ' או בתור 'רוני הפאקצאה' 'רוני הפריקית' או רוני ה-"
"הבנתי!"
"שיר בואי להכניס כלים למדיח אני לא המנקה שלך!'" שמעתי קול קורא מהקו השני
"כן אמא" שיר החזירה.
"תיראי רוני" אמרה בקול רציני.
" יש לך הזדמנות להתחיל מחדש! את יכולה להציג את עצמך איך שבא לך! אף אחד לא הכיר את רוני של תיכון רבין!זה עבר..פאסה,נגמר! את יכולה להציג את עצמך איך שבא לך!" אמרה שיר בהתלהבות.
"לפעמים נראה לי שאת מתלהבת מזה שאני עוברת דירה יותר ממה שאני אמורה... מוזר אני בדרך כלל אוהבת שינויים וכל זה..אבל כשתמכננים בדימיון זה נשמע יותר טוב...."
"שיר!!" שעתי עוד צעקה של אמא של שיר.
"רגע אמא!".
"אבל משהו טוב אחד ייצא לך מזה..."אמרה בקול מסתורי.
"מה?" אמרתי תוך כדי שינוי תנוחה על המיטה הקופצנית,מגלגלת בידי את חוט הטלפון...כל פעם אני אומרת לעצמי שאני צריכה לקנות טלפון אלחוטי..אבל אין לי זמן.
"זה שאת במילא צריכה לשכוח ממנו, לא?"שאלה
"כן את צודקת" פלטתי אנחה.
"אל תדאגי הכל יהייה בסדר!" אמרה בקול מעודד למדי שבכל סיטואציה אחרת הייה מצליח לעודד אותי.
"שיר!!! את באה או שאת לא מקבלת דמי כיס זה ברור?!" שמעתי את אמא של שיר צועקת רק בקול רם יותר מאשר מקודם.
"טוב אני באה!!!!" אמרה שיר ופלטה אנחה.
"תיראי אני חייבת לזוז תדברי איתי טוב?" אמרה ולא חיכתה לתשובה.
"ורוני ..אל תדאגי הכל יהייה טוב!" הוסיפה ושמעתי בקולה חיוך.
"ביי" אמרה
"ביי" הוספתי בקול שקט.
אני אוהבת את שיר..היא נערה מקסימה! מאז ומתמיד היא עזרה לי ..הייתה איתי ..תמכה בי.
אני לא מאמינה שאני צריכה לעזוב את הכל עכשיו..הכל....אם אני לא אכיר שם חברות? אם המצב יהייה יותר גרוע מאשר חשבתי?ואם הבנים שם יהיו מגעילים? ואם,ואם ואם...מרוב משחבות שקעתי בשינה.
===========
שבוע אחרי.
"טוב אז זהו זה.." משכתי באפי.
"זהו...." הוסיפה.
"אל תדאגי הכול יהייה טוב!" אמרה בחיוך.
"את תצליחי ,תשתלבי תיהני ומה שהכי חשוב תכירי בנים!" אמרה בחיוך שלו התווסף הקול הקופצני שלה שלא נח לרגע.
"כן אבל.."
"שוב אבל! את תיראי את מסוגלת לעשות את זה! אני מאמינה בך!" אמרה והניחה את שתי ידיה על כתפיי.
"הכל יהייה בסדר-"
"איך את מסוגלת?!" התפרצתי לפתע.
"איך את מסוגלת להיות כ"כ אופטימית?! אנחנו נפרדות! לא נראה יותר אחת את השנייה ! לא תבואי אליה עד 4 לפנות בוקר ונשמע ביחד מוזיקה! לא נוכל לשבת ביחיד בכיתה ולצחוק על המורה ללשון,לא נוכל לעזור אחת לשנייה לפני הבגרויות, לא תוכלי להרגיע אותי שאני אצליח ושהכול יהייה בסדר"
צרחתי והסתלתי על פניה. עינייה היו רקות והבעה אטומה הייתה על פניה.
היא הפנתה את ראשה ואחרי דקה של שתיקה הסתכלה עלי,2 דמעות גדולות זלגו ממורד עינייה.
"את לא יודעת מה עבר עלי! אני רק רציתי להיות אופטימית בשבילך!להיות חזקה בשבילך,בשביל שנינו! לא סיפרתי לך שכל לילה הייתי בוכה! הייה לי קשה! אבל אמרתי 'לא שיר...את צריכה להיות חזקה' וזה קשה לי! זה קשה לי לדעת שלא נעשה את כל מה שעשינו ביחד! אני כ"כ התגעגע אלייך!" אמרה ואני קפצתי עלייה בחיבוק..היא הייתה ככה בשבילי...בכדי שאני יהייה בסדר..איזה חברה יש לי..תודה ה' ...תודה.
"אבל..זה לא אומר שכול מה שאמרתי הוא שקר... אני חושבת שתצליחי שם..באמת שאני חושבת ככה."אמרה.
"אני אוהבת אותך אחות שלי!" אמרי והתחבקנו.
שני בנות, בנות 17 מתחבקות ובוכות.
"רוני צריך לצאת" קרא לי אבא מהמכונית.
"אני באה" קראתי לעברו.
"להתראות חברה שלי" נשקתי על לחייה ועם עיניים אדומות ולחיים לחות מדמעות נכנסתי לאוטו.
אבא נסע ואני הסתכלתי על הבית..על הבית שפעם הייה שלי..על כול מה שעברתי בו....
התסכלתי על שיר שעדיין עמדה באותו מקום והתבוננה ברכב המתרחק..שאיתו לקח גם חלק ממנה.
אם רוני הייתה יודעת מה מצפה לה בעיר החדשה...לא בטוח שהיא הייתה מסכימה לנסוע.
נשצמע מענייןןןןן
המשךךךךךךךךךךך
הנה עוד פרק=] אני מקווה שיהיו עוד תגובת ..אם לא אני אגיד למי שמגיבה שאם היא רוצה לקרוא היא ייכולה שם.
הפרק:
פרק 3:
"ענבר מה יש לך?ממתי את מתייחסת ככה לאנשים?"שאל נער בעל שער בלונדיני/שטני עם עיניים כחולות בהירות.
אני המשכתי ללכת לכיתה.
"לא יפה י'מגעילה" אמר ,חיבק אותה ונשק לה על השפתיים.
אני כ"כ מתגעגעת אליו...ערן.
הלכתי לכיתה ובחרתי לי מקום.
אחרי חצי שעה עמדה מולי נערה עם שער שחור קצר ועיניים חומות.
"היי" אמרה בחיוך.
"הי" השבתי.
"אמ...זה המקום שלי..אז " אמרה
"אוי סליחה!" אמרתי וקמתי מהר
"זה בסדר אל תילחצי כול כך!" אמרה בחיוך.
"חח כן אני פשוט חדשה פה אז.."
"או..אז את הילדה החדשה!" אמרה בהתפעלות.
ואני רק חייכתי.
"איך קוראים לך?" שאלה
"רוני" עניתי ובאתי לשאול אותה מהוא שמה אך היא הקדימה אותי.
"אני מורן" אמרה בחיוך.
הסמקתי כאשר היא הושיטה לי יד ללחוץ(כמובן שלחצתי את ידה).
"את אולי יודעת איפה יש מקום פנוי?" שאלתי בנימוס.
"כן ,שם" אמרה והצביע על מקום מרוחק בסוף הכיתה.
"אוקי תודה" חייכתי ,הלכתי למקום והנחתי את התיק על הכיסא.
אחרי דקה היא באה לידי ובדיוק הפלאפון שלה צלצל זה הייה השיר של JAMES BLUNT ואני פשוט מתה עליו.
אחרי שהיא ניתקה אמרי.
"את אוהבת את ג'ימס?"שאלתי
"בטח!" היא השיבה
"אני מתה עליו!" כאשר זה מדובר בג'ימס 'רוני הביישנית' נעלמת לגמרי.
"מי הכיר לך אותו?" שאלה
"אה...אה....ערן...כאילו האקס שלי" אמרתי בחשש.
"אוי..סליחה מאמי"
"ומה איתך לך יש חבר?" שאלה
"לא ...מה נראה לך? אח שלי הייה מבריח אותו" אמרה ופרצה בצחוק חושף שיניים לבנות.
ככה המשכנו לדבר עד שהצלצול קטע את שחתנו.
המורים יחסית נחמדים והכרתי כמה בנות נחמדות מאוד..חברות של מורן.
אחת קראו לה ספיר.
"ספיר זאת רוני התלמידה החדשה,רוני זו ספיר האדם הכי מקסים בעולם!" אמרה
ואני הושטתי יד ללחיצה.
"את לא צריכה להיות כול-כך רשמית" אמרה בחיוך וחיבקה אותי.
ספיר התלבשה בטעם היא הייתה כמו סטייליסטית כזו(כמו שהבנתי ממורן) .
"וזו יובל,יובל רוני התלמידה החדשה,רוני יובל הנשמה שלי!" אמרה.
יובל גם כן חיבקה אותי.
הן דיברו ואני הייתי במקום אחר... במחשבה על ערן.
"נכון רוני?" שאלה אותי יובל פתאום.
"אה..כ...כן" אמרתי בכל זאת לא כול יום בנות באות אלי ומקבלות אותי כ"כ מהר.
"רוני הכול בסדר?" שאלה מורן בחיוך.
"כן" אמרתי בחיוך מבויש..
"את יותר מידי ביישנית רוני, תיפתחי לעולם...הבית ספר הזה הוא כמו ג'ונגל....החלשים לא שורדים פה תאמיני לי... מניסיון" אמרה ספיר ומבט אפל השתלט על פנייה.
אני חייבת להשתנות
====
"אז אני אצלצל אלייך היום!" צעקה מורן בחיוך אחרי שהחלפנו מספרי פלאפונים בשער בית הספר.
"להתראות!" צעקתי לה והרגשתי שזו תחילתה של ידידות נפלאה.
===
אחרי שאכלתי ועליתי לעשות שיעורים נשכבתי על המיטה.
"אז יש את מורן..שיש ל חברה בלונדינית שקוראים לה יובל...ו..יש עוד אחת בשם ספיר... עם שער חום..לא..זו הייתה יובל? אוף!" אמרתי בלבול כאשר ניסיתי לסדר את כל האינפורמציה שצברתי לעצמי היום.
שחזרתי את כל היום שעבר עלי.. זכרתי בל ההוא..חמוד דווקא..אמרתי וחייכתי לעצמי.
הטלפון צלצל אך לא הייה לי כוח לענות.
"רוני טלפון!!!" צעקה אמא מהקומה הראשונה.
"אני עונה" קראתי.
"כן?" עניתי
.....:"היי רוני...."
'זה לא יכול להיות אמיתי!'
פרק ממש יפהההההההה
נמשךךךךךךךךך
