סיפור אמיתי לחלוטין,אף פרט לא נשמט.
הכל אמיתי 100 אחוז.
אני חייבת לפרוק את זה איפשהו.
זה קרה לפני שנה וקצת.
תהנו...3>
"סוף סוף נגמר היום" שמעתי ילד מכיתתי אומר ואני בתוך תוכי חייכתי לעצמי ושמחתי שסוף סוף היום הנוראי הזה הגיע לקיצו.
יצאתי מהכיתה ונשמתי עמוק , הלכתי לכיוון שער הכניסה של הבית ספר ויצאתי.
סרקתי בעיניי את חבורות הילדים שצוחקים ומדברים.
ואני לבד , פניתי לעבר תחנת האוטובוס המלאה.
ישבתי בצד,מעלה מחשבות לעצמי.
מתה לבכות מרוב הבדידות המאוסה , ילד מעצבן מהשכבה שלי זרק הערה לכיווני "מה קרה? את לבד? אוייי" בא לי באמת לבעוט בו.
הגיע אוטובוס,ערימות של ילדים עלו והחלטתי גם לעלות.
למרות העומס.
דחפו אותי בפראות והחלטתי לרדת ולחכות לאוטובוס הבא שיגיע.
חזרתי לתחנה והתיישבתי ברוגע , חצי שעה עוברת ואין אוטובוס באופק.
שהאוטובוס הגיע , עליתי והתיישבתי בתחילת האוטובוס.
מתה לבכות ,להגיע הביתה ולשחרר הכל.נמאס לי כבר.
האוטובוס עוצר בתחנה וירדתי ממנו , אני הולכת לכיוון הבית.
פתחתי את הדלת עם המפתח ונכנסתי.
הדמעות זולגות.....לבד.
ישבתי מול המחשב ושוב פעם ,הבדידות.
היו לי מלא אנשים במסנג'ר , חבל רק שאני לא החלפתי איתם אפילו מילה אחת בחיים שלי.
התעלמויות ,שוב ושוב.
אני כזאת מכוערת שמגיע לי את כל זה?
את החרא הזה ?
סגרתי את המסנג'ר כי לא היה לי סבלנות לכלום.
ישבתי מול המסך והתחלתי לבכות,נהר של דמעות.
החיים האלו , התאכזרו אליי.
לחלוטין.
אני שמנה וגועלית.
אף אחד לא מתקרב אליי , אפילו חברה אחת אין לי.
ובכלל שלא נתחיל לדבר על הבנים.
שונאים אותי שנאת מוות.
השתעממתי וכמעט התאבדתי מרוב שעמום,ברגע נועז זה החלטתי להיכנס לצ'אט.
סתם לצ'טט עם עוד משועממים כמוני.
רציתי להיות בדויה,לא אמיתית.
רציתי להסתיר את השם האמיתי שלי , קראתי לעצמי..מעיין.
"ממ בת כמה אני אהיה?" חשבתי לעצמי.
אני רק בת 14 ,אבל אני הכי בוגרת שאפשר.
"אני אהיה בת 18.." בחרתי את הגיל הרחוק.
התחברתי לצ'אט וכמה סוטים בני 200 כבר שלחו לי הודעות זימה.
התעלמתי מהם ולחצתי פעמיים על משתמש שנראה לי חביב -הורס בן 16-.
"ממ לפחות שיעביר את השעמום..".. אמרתי לעצמי בקול רם.
מי היה יודע שחיים שלמים יצאו מזה?
המשך יבוא.





