הילדה יושבת בשקט בשקט, רגליה צמודות לחיקה,
והדמעות זולגות מבלי לתת חשבון.
היא מאזינה לרחשי ליבה, איך שעוד פיסה ועוד פיסה מתפוררת עמוק בתוכה.
פיסה אחת על הזיכרון ההוא, על היום המקולל ההוא.
היום שבו היא נאנסה.
פיסה אחת על הגילוי המרעיש ש"המשפחה המושלמת" שהיא כ"כ רצתה להאמין שיש לה,
לא קיימת. הכול בדיה.
שקר.
הרי, מה זה משנה?
ממילא כל החיים אמרו לה ללכת לפה, ללכת לשם,
הרביצו פה, הרביצו שם,
כעסו וצעקו, רבו וקיללו.
היא שבורה.
כבובת חרסינה שנפלה זה עתה מהמדף הקטן שבחדרה.
הראש עף למקום אחד, והגוף למקום אחר.
'כמה אירוני', היא חושבת לעצמה, ובוכה.
והדמעות זולגות מבלי לתת חשבון.
😢
אושרי אתה כותב מדהים כ"כ ..
אני כל כך אוהבת להגיב על הקטעים שלך ...
הם פשוט מדהימים כל אחד ואחד מהם!
הצלחת לחבר אותי אל הילדה הזאתי,
למרות שאין בינינו אפילו קשר דמיוני .
אתה מדהים, ומוכשר,
והמזל שלי? שאתה ממשיך לפרסם את הכשרון שלך בכל הזדמנות . .
אושרי,
הכתיבה שלך מדהימה !
אתה כל כך מוכשר.....
יום טוב 😊
כמה אני אוהבת ת'כתיבה שלך,כ"כ יפה ,רמה גבוהה,
התחברות לקטע בצורה מעמיקה
ובכלל אתה כישרון !
אוהבת אותך המונים 3>
עצוב..
אתה כותב מדהים (חידשתי לך משהו?!)
אתר האהבה הישראלי