טוב אז ככה אני חייב לשתף אותכם בכמה דברים
השבוע הגעתי לבסיס בידיעה שביום רביעי בלילה ה-14/11 ייש לי מסע כומתה..
ביום ראשון סתם לא עשינו כלום
יום שני ירדנו לשטח ירינו על בקבוקים מקצים מעניינים כאלה של ירי בנשק וזה
יום שלישי גם אותו הדבר
ואנחנו מתחילים לרשום על הארוניות ועל המיטות יום לכסופה(הכומתה של חיל ההנדסה הקרבית)
הולכים לישון בלילה וקמים ביום רביעי..
יום רביעי הגיע כל אחד חושב לעצמו בלב היום היום המסע בלילה...
כל היום שפצרנו(לשפצר זה בעצם לעשות משהו יותר טוב נגיד על בקבוק מים שמים גרב שיהיה מבצעי)
ואז הגיע השלב של השיחה מפקד הבסיס לפני המסע ואז עלייה לאוטובסים כולנו עם רעל בעיניים צועקים ושמחים...
הגענו למקום התחלת המסע ואנחנו מתחילים ללכת ללכת ללכת והולכים מלא ממש מלא...
ואז הייתה עצירה היה כיבוד כזה קרמבו בננות שתייה תה וכאלה ואז ממשיכים קיצר הגענו כמעט לסוף 4 קילומטר לפני הסוף עברנו כבר 30 ואומרים לנו יאלה פתחו אלונקות
ובעצם זה הקטע שרציתי לשתף אותכם ממש...
הגענו לעלייה של הר ברך התחלנו לעלות עליו עם האלונקות ואנחנו אחרי המ"פ רצים אני והמחלקה שלי נכנסים מתחת לאלונקה ומרימים אותה מחליפים אחד את השני אנשיפ שהיה להם קשה עזרנו להם
עשינו הכל ביחד רצים וצועקים יאלההההההה מחלקהההההה 3!!!!!!!!!! ועולים על ההר עוד צעד ועוד צעד ושרים וצועקייייםםם והאלונקה שוקלת 100 קילו אונחנו הלוחמים כמו כלום עולים את זה ונושמים קשה לנו וגם המפקדים נכנסים מתחת לאלונקה ומרימים אותה ואנחנו מחליפים גם אותם ככה 4 קילומטר של התשה בעלייה תלולה כל כך אתם לא מבינים עד כמה אנחנו עולים והנה מגיעים להר כובשים אותו אנחנו עומדים כולם עם האלונקה עלינו והמ"פ(מפקד פלוגה) מתחיל לדבר אומר לנו דברי מוטיביציה מורידים אלונקות שותים משהו כי כבר בוקר המסע התחיל ב-11 והסתיים ב-6
ואז טקס קבלת כומתות
ופה קרה הדבר שהכי ריגש אותי קיבלנו את הכומתות כולנו מתרגשים שמחים מקבלי מהמ"מ שלי את הכומתות עומדים מצצדיעים לה ומתחבקים עם כל הסגל
ואז עמדנו מולה והיא התחילה להגיד לנו שהיה הייתה אמורה להשתחרר באותו יום ובגלל שהיא נהייתה קיצנה וחתמה לעוד שנה ו-4 חודשים אז היא עושה איתנו מסע כומתה היא אמרה לנו שה-4 חודשים האלה היו החודשים הכי יפים בשירות שלה ושאנחנו עשינו לה את השירות הפיקוד עלינו עשה אותה מאושרת ופה הדמעות שלה התחילו לרדת דמעה כה יקרה שירדה ממנה אני הרגשתי כל כך חנוק עוד שנייה גם אני הצטרפתי אליה זה היה הדבר הכי מדהים שקרה לי בחיים התרגשתי כל כך מהמילים שלה מהרגעים האלה שאני מסתכל על כל אחד מהחברים שלי עומדים חזקים ואיתנים אחרי שעברנו ביחד מסע כל כך קשה שכל אחד עזר לשני שחזרתי הבייתה באוטובוס שיחזרתי מה היה והדמעות ירדות פשוט מהתרגשות..כתבתי למפקד שלי לסמל שלי ולמ"מ מכתב ואני יביא להם יום ראשון אני יפרסם את זה כבר מתישהו





