סתם כי באלי 😊
"זה לא יכול להיות." מלמתי בשקט,בעוד הדמעות צורבות את עיניי, החזקתי את עצמי לא לבכות,
אבל גופי בגד בי,שוב.
והדמעות יורדות,לא מקשיבות לי 'תעצרו,תפסיקו' הוריתי להן,
אך הן?! אינן שומעות,ויורדות ויורדות.
'אני חזקה,אני לא בוכה !!' ניסיתי לעודד את עצמי,
אך הבטתי שוב במיטה הזו, באור ועדן,ביחד,במיטה הזו,המיטה שאני הייתי אמורה להיות בה איתו,
במיטה שלנו !
"אני לא מאמינה" אמרתי , מנענעת את ראשי בחוזקה,מסרבת להאמין למראה עיניי.
"יהלי,זה לא מה שאת חושבת." הביט בי במבט מצטער,
שנאתי אותו,שנאתי אותו כ"כ !!!
"מאיפה אתה יודע מה אני חושבת?" צעקתי לו,מנסה להתגבר על הבכי המר,על הכאב הזה.
הרגשתי שליבי מתרסק לשברים קטנטנים שממתפזרים על הרצפה,שקשה להדביק חזרה,פשוט קשה.
"עם אחותי !! אין לך בושה !!!!" צעקתי שוב,והדמעות יורדות,בלי הגבלה, בלי התראה מוקדמת,פשוט יורדות.
"מניאק" מלמלתי ויצאתי מביתו,עדיין לא מאמינה,
עם אחותי? הוא בגד בי עם פאקינג אחותי !!
אולי זה חלום?אולי זה לא אמיתי?
צבטתי את עצמי,כמו שכולם עושים בסרטים,לבדוק אם אכן אני בחלום.
"אאוץ'" מלמלתי,והבנתי,שלצערי,זה אמיתי,זוהי המציאות,המציאות המרה.
אינני יכולה להתכחש לה עוד.
הגעתי הביתה,דבר ראשון שעשיתי היה להתקלח,
להוציא את כל הגועל הזה מגופי,
לא יכולתי לסבול את ההרגשה הזו,
בכל פעם שעצמתי את עיניי ראיתי אותם שם,יחד.
לא מאמינה,לא יכולה להאמין,לא מסוגלת.
יצאתי מהמקלחת,מנגבת את שערי הייטב,מייבשת אותו ואוספת לקוקו גבוהה.
נשכבתי על המיטה,פורשת ידיים,
חושבת על הכל.
'לא,אני לא אבכה' אומרת לעצמי.
'אני לא אתן לך לבכות !! פשוט לא אתן!!'
לבסוף נכנעת,והברזים בעיניי נפתחים,והדמעות? פשוט זולגות.
הטלפון מצלצל ללא הפסקה,
כאילו שאני יענה לו בכלל,חשבתי לעצמי.
חתיכת בן זונה,מניאק קטן.
כעסתי,כעסתי על כל העוולם,
על אחותי,שככה בגדה בי,
על אור,
על אבי,שנטש אותי כך,יום אחד,בלי להודיע.
על החברות שאין לי,
ובמיוחד? במיוחד על עצמי.
שאני כל פעם מחדש מביאה את עצמי ,
הטלפון שוב צלצל,כמובן,לא עניתי.
הייתי לבד בבית,
החלטתי לא להתבטל כל היום ולחשוב על המנאיוק הקטן,
הלכתי למערכת הסטריאו שאמא קנתה לי ליומולדת 17 , הכנסתי דיסק עם שירים מקפיצים,
שמתי על פול ווליום והתחלתי לרקוד ,להשתגע,
עד שהתעייפתי, נשכבתי על המיטה,
ושוב, חשבתי עליהם, שניהם כך ביחד,במיטה,ביחד.
אווחח,
הכאב הזה.





