להמשיך הלאה.

סתם הייתה לי מוזה. תגיבו 😊




"אבל אני אוהבת אותו כל כך" בכיתי לשחר שחיבקה אותי וניגבה את דמעותיי.
"את חייבת לשכוח ממנו לין,עשית מעל ומעבר,די כמה את יכולה להשפיל את עצמך בשבילו" הרצתה לי את הנאום הידוע.
"אני כבר לא יודעת מה לעשות יותר" לחשתי,בקושי נושמת,בטוחה שהיא לא שמעה,מנסה לנחם את עצמי איכשהו בלב.
נכנסתי לחדרי אחרי שהייה ממושכת בביתה של חברתי הטובה שחר,עצובה,פגועה,שבורה מאהבה כואבת.
מה אני עוד יכולה לעשות בשביל להחזיר את האושר שלי אליי? כמה אני מוכנה לסבול? כמה זמן אני אמשיך להוריד דמעות למענו? כמה פעמים הוא עוד יתעלם ממני?
לא יכולתי יותר עם המחשבות ההורסניות האלו, השאלות שלאף אחד אין תשובה עליהן,הראש התחיל לכאוב ,כמו כל יום,מאז שנפרדנו,נמאס כבר לבכות.
הייתי חייבת לפרוק אז לקחתי דף ועט ופשוט התחלתי לכתוב.
לך.
אתה זה שעזבת אותי לבד,אתה זה שאמרת שזה כבר לא זה,אחרי שנתיים שאנחנו ביחד,אחרי כל מה שעברנו,שברת את ליבי,לא וויתרתי עלייך,נלחמתי כמה שאני יכולה כמו מטומטמת רדפתי אחרייך ,הוכחתי לך את אהבתי מספר פעמים ואתה? כאילו כלום,כאילו אני אוויר,אז זהו בכמה ימים אתה כבר לא אוהב? כבר לא איכפת לך ממני? איך זה שפתאום הכל השתנה? איך זה שבשנייה הרסת לי חיים שלמים?
מה לא נתתי לך? האם אי פעם הרגשת שחסר לך משהו איתי? נהפכת לחצי ממני,ועכשיו שהלכת,נשארתי פשוט חצויה,ואין מי שיעזור לי להחזיר את כל החלקים למקומם,ואין מי שיצחיק אותי שאני עצובה,ואין מי שיחבק וינשק שרע, לא יודעת למה עשית את זה,אבל זאת זכותך אחרי הכל,אני רק מקווה שתהיה מאושר לא משנה מתי,איפה ועם מי,שיהיה לך המון בהצלחה.אני יודעת שמתישהו אני ימשיך הלאה.
אוהבת תמיד לין.
קיפלתי את המכתב, הכנסתי למעטפה לבנה שהייתה לי ,כתבתי בעט שחור ל-גיא.
למחרת נפגשתי עם ערן,ידיד שלי,כמובן שבכיתי גם לו,אין יום שעובר שאני לא חושבת עליו, שאני לא בוכה בגללו,וכל יום מישהו אחר מנסה לנחם אותי ואומר שהכל יעבור..ואני? אני רק חושבת על מתי..
למה אף אחד לא אומר לי מתי זה ייגמר,הכאב שלי, לפעמים אני חושבת שאני יסבול לנצח,שאין אחד שאני יאהב כמו שאני אוהבת אותו.
"ליני,בואי ניצא היום,נשתכר קצת ,אני יצחיק אותך מבטיח." ערן ניסה לשכנע אותי מספר פעמים.
"ערן,אתה יודע שאני מעדיפה למות ולא לראות אותו שיכור עם מישהי אחרת" סיפרתי לו את הסיוט שלי,את הדבר שאני הכי מפחדת ממנו.
"די!! מתי כבר תביני שזה לא סוף העולם? מה חשבת שתתחתנו? את פאקינג בת 18,ואת בחורה כל כך יפה וחמודה אין אחד שלא ירצה אותך!" התעצבן.
הסתכלתי לו עמוק בעיינים,והוא? הוא ידע כבר מה לעשות,פשוט חיבק אותי חיבוק חם ואוהב,בדיוק מה שאני צריכה.
אז לבסוף הוא הצליח לשכנע אותי,וסיכמנו ב11 וחצי הוא בא לאסוף אותי וניצא עם מספר ילדים למסיבה בהרצליה.השעה הייתה כבר 7 בערב,עליתי הביתה לארוחת שישי.
"יוצאת היום?" עידן אחי הגדול שאל.
"כן,לרוזס" עניתי בעודי טורפת את העוף והתפוחי האדמה שאימי הכינה.
"וואלה סבבה, אני אהיה באזור יש בעיה תרימי טלפון." אמר,ורק התגאיתי בו על כמה שהוא דואג לי.
כל המשפחה שלי הייתה לצידי מאז שנפרדנו,שאלה,התעניינה,עזרה,תמכה.
שחזרתי לחדרי מהארוחה אחרי שעה קלה,נשכבתי במיטה עם האמ-פי באוזניי,שמתי את השיר שהכי
מרגש במצבי,הייתי חייבת להוציא את כל הרגשות שלי לפני המסיבה,הבטחתי לעצמי שהיום-
דמעה אחת לא יורדת מעייני,היום אני ינסה כמה שיותר ליהנות.
Thanks for all you've done
I've missed you for so long
I can't believe you're gone, and
You still live in me
I feel you in the wind
You guide me constantly

I never knew what it was to be alone, no
'Cause you were always there for me
You were always home waiting

But now I come home
And I miss your face so
Smiling down on me
I close my eyes to see

And I know
You're a part of me
And its your song
That sets me free
I sing it while
I feel I can't hold on
I sing tonight
'Cause it comforts me

I carry the things that remind me of you
In loving memory of the one that was so true
You were as kind as you could be
And even though you're gone
You still mean the world to me
נרדמתי.
"הלו" עניתי לנועה שהעירה אותי משנתי
"ליני ,ערן אוסף אותך?" שאלה.
"כן מאמי, איך את באה?" התעניינתי,קמה בהדרגתיות.
"עם טלי ושחר" ענתה
"סבבה אז נתראה שמה" אמרתי וסיימתי את השיחה.
השעה הייתה כבר רבע ל11,התפלאתי כמה זמן ישנתי,נכנסתי במהירות למקלחת,שיצאתי לבשתי
ג'ינס סקיני בהיר,סטרפלס שחור עם קצת נגיעות של זהב למטה,שמתי שרוולן שחור,הוספתי שרשרת עדינה מזהב ונעלתי את המגפונים השחורים שלי,התאפרתי קלות סידרתי את שערי השטני הגולש והייתי מוכנה.
הכנסתי את המכתב שכתבתי לגיא לכיסי למקרה שאראה את אחד מחברו שיביא לו אותו וירדתי.
11:35 ערן כבר היה למטה.
"היי" אמרתי עם חצי חיוך והתיישבתי מאחור.
"היי" ערן ענה ואחריו גם תמיר חברו.
לכל החברות שלי וגם לי יש רישיון,אך אני תמיד מעדיפה לנסוע עם ידידים שלי,אין עליהם במצבים קשים כמו שלי.
לפעמים אני חושבת שערן הוא הנפש התאומה שלי,אבל תמיד שאני חושבת עלינו בתור זוג אני נחרדת לגלות שחוץ מאהבה אחד לשנייה ודאגה, אין לנו שום דבר במשותף.
ברקע התנגן השיר Apologize של One Republic והתחלתי לזמזם אותו,המילים יצאו מפי מבלי להרגיש בכלל,ידעתי אותן בעל פה ,כל הנסיעה רק הסתכלתי מחוץ לחלון ודמיינתי אותי עפה בשמיים השחורים שבחוץ. 'אני חייבת להמשיך הלאה,חייבת' במשך כל הנסיעה זאת המחשבה היחידה שהייתה לי.
הגענו למועדון,נכנסו בקלות כי חבר של ערן היה אחד מהמארגנים.ערן החזיק בידי וישר ניגשנו לבר.
"את רוצה לשתות?" שאל.
"כן,תזמין לי בבקשה שט של ג'ימסון" עניתי ונתתי לו שטר של 50.
אחרי כמה דקות כבר היינו אחרי השט השני,שנינו,הראש התחיל טיפה לקבל סיבוב ועבר בי חשק עז לרקוד,הבנות כבר הספיקו לבוא,ומשכו אותי לרחבה.
רקדנו,השתוללנו וכמובן שתינו עוד.צחקתי ונהניתי לשם שינוי,בדיוק כמו שערן הבטיח לי.
השעה הייתה רק 1 בלילה,הלילה עוד צעיר.
התעייפתי אז התיישבתי לרגע על הספה השחורה הגדולה שהייתה ליד..
"שלום" שמעתי קול גברי מצידי הימיני.
הסתובבתי וראיתי בחור עם גלח ,שערו בצבע פחם,ועיניו בהירות,כחולות כמו הים,שרק מבקשות שתטבעי בהן.
"היי" השבתי בחזרה.
"מה שמך?" שאל.
"לין" עניתי
"שם מדליק" החמיא.
"תודה,שלך?" התעניינתי
"קובי" ענה
"סבבה" אמרתי
"בת כמה את?"
"18 ואתה?" עניתי
"גם,התגייסתי לפני שבועיים" הצדיק את הגלח.
"הא באמת? לאן אתה יודע?" זרמתי בשיחה.
"בינתיים אני בטירונות אח"כ הנדסה קרבית" ענה בפחד.
"ואי..מטורף" התוודאתי.
"צודקת" אמר עם חיוך שחשפו שיניים לבנות .
"בהצלחה" עניתי גם עם חצי חיוך,רק זה מה שיוצא לי בזמן האחרון.
"אז מה?יש לך חבר?" שאל ונגע במקום כואב.
"ממ.. כבר לא" אמרתי מגמגמת..
"הא באמת..למה? אם אפשר לשאול"
"היינו ביחד שנתיים וזהו מיצינו" אמרתי והלב התחיל לדפוק מהר..מנסה להתרגל לעובדה שבאמת אני וגיא נפרדנו.
"הא ואת עדיין אוהבת אותו?"
"כן" עניתי מבלי לחשוב פעמיים..בוהה ברצפה המלוכלכת שהיתה לרגלנו.
"הא הבנתי,אל תדאגי עם הזמן יהיה טוב" אמר כאילו הוא עבר את זה מספר פעמים.
"מקווה" עניתי ורואה את ערן מתקרב.
"הכל בסדר לין?" דאג
"כן,ערני אני תכף באה" קרצתי לו והוא הלך..הבין שהבחור שיושב לידי לא עוד אחד מהמטרידים.
"מי הבחור?" קובי התעניין
"ידיד טוב" עניתי.
"סבבה,רוצה לשתות משהו?" הציע
"למה לא?" הסכמתי.
"הלכנו ביחד לבר והוא הזמין לי עוד שט של וויסקי.
"רוצה לרקוד?" לחש לי.החזקתי בידו והוא הוביל אותי למרכז הרחבה.מאות נערים ונערות מסביבנו רוקדים,ואני וקובי נעמדנו באמצע,קצת חוששים להתחיל,מתביישים ואז הוא נצמד אליי לאט,מנסה לזוז לפי הקצב של המוזיקה,ואני אחריו,מנסה כמה שיותר לדבוק בצעדים שלא לעשות לעצמי פדיחות,הוא מסתכל עמוק בעיינים,לא מוריד ממני מבט,ומחייך.
מיליוני פרפרים התרוצצו לי בבטן,ונהייתה לי צמרמורת מטורפת,ידיו היו על מותניי,ואני עשיתי את מה שאני הכי יודעת לעשות-לרקוד.
לפתע ליבי נעצר ברגע שראיתי את גיא מסתכל עלי מבעד לבר,ידעתי שאסור לי לבוא לפה,לא יכולתי לנשום וישר התרחקתי מקובי,הוא לא הבין מה קורה לי אבל אני נעמדתי במקום ושמתי לב שגיא יצא מהמועדון,היססתי לרגע ,עזבתי את קובי ,ויצאתי אחריו.
"גיא" צעקתי,הוא לא ענה.
"תפסיק להתעלם ממני יא חתיכת חרא!" צעקתי יותר חזק,נהייתי אדומה,לא מאמינה שהרגע קיללתי אותו.
הוא עצר,והסתובב,הביט בי לרגע והתקרב אליי,עם הצעדים שלו שהתגברו ככה הלב שלי שכמעט התפוצץ.
"מה אמרת?" שאל,ראיתי בעיינים שלו שהוא עצבני.
"מה ששמעת!" אמרתי בביטחון.
"את עוד מקללת אותי? את רוקדת כמו שרמוטה עם איזה אחד ואת עוד קוראת לי חרא??" אמר מבלי לעצור לרגע,ופגע בכל ס"מ בגופי.בלעתי רוק ועיכלתי את המשפט שהרגע אמר לי.
"עוד אני שרמוטה? אין לך בושה בכלל לבוא אלי בטענות??" אמרתי מה שעל ליבי,לא מאמינה שזה מי שהיית איתו שנתיים,חיוויתי איתו ועברתי איתו דברים שלא שיתפתי אותם עם אף אחד אחר.
"נתתי לך את החיים שלי וככה זרקת אותי אחרי פאקינג שנתיים? אז מי אתה בכלל עכשיו שתגיד לי מה לעשות?" הוספתי ולא האמנתי שזה מה שיצא לי מהפה..לרגע הרגשתי הקלה,הרגשתי כאילו אבן ענקית ושחורה שכל כך הכבידה עליי נפלה כרגע ואני חופשייה.
גיא היה המום..ואני רק ניצלתי את המצב להמשיך.
"אז רק שתדע,שנכון שאני עדיין אוהבת אותך,אבל אתה וויתרת עליי חמוד,אז עכשיו אני ממשיכה הלאה,בלעדייך" הוצאתי את המכתב שהיה מונח כל המסיבה בכיסי זרקתי עליו, תקעתי בו מבט אחרון והשארתי אותו מאחור לבד..
הייתי כל כך גאה בעצמי,אהבתי את זה שלא בכיתי לשנייה,שלא נשברתי וסיפרתי לו כמה שאני חושבת עליו ומתגעגעת,לרגע לא חשבתי אפילו לחזור אליו.
חזרתי למועדון,מסדרת את הנשימות שלי,ערן ישב ניגש אליי במבט דואג.
"איפה היית?" שאל
"סתם בחוץ עם גיא" עניתי ובחנתי את כל המועדון בעיינים שלי מחפשת את קובי.
"מה? הוא היה פה? מה קרה?" התעניין
"סתם זה נגמר..שיעזוב אותי לנפשי" אמרתי בלב בשקט,לא עצובה,להפך.
"אני שמח שסוף סוף הבנת שאת יכולה גם בלעדיו" עודד אותי וחזרנו לחברינו.
סיפרתי לשחר הכל וגם היא שמחה איתי,ואני? אני רק חיפשתי את קובי,והצטערתי שלא אמרתי לו לחכות לי,שפספסתי,למרות שלא בא לי עכשיו להיכנס לשום קשר,אבל לאט אני מאמינה שאני יחזור לעצמי.
הלילה עבר,והמסיבה נגמרה..את קובי לא יצא לי לראות עוד,אבל אהבתי ההרגשה שהייתה לי שהייתי איתו,ידעתי שאני עוד יכולה להרגיש,שאפשר לתקן את הלב השבור שלי,שיש בו עוד משהו,הוא לא ריק כמו שחשבתי,שאני יכולה לשכוח את גיא,שיש עוד המון בנים שיאהבו אותי ואני אותם,הבטתי מסביבי וראיתי את כל החברים שלי צוחקים יחד איתי,נהנים מהחיים,והתקווה הצפיה את ליבי וחיוך ענקי התפרס על פניי בפעם הראשונה במשך כמה ימים ,לא חצי ,אלא חיוך שלם,וכל כך שמחתי שהחלטתי ושהצלחתי במשימה-
להמשיך הלאה.

מקוה שאהבתם.