אושר שלי . .

סיפור קצר , בלי המשכים.
משהו מעורפל ממעמקי הרגש שלי .
חלק אמיתי חלק לא, והמבין יבין .. .


תהנו -


אושר שלי ..


והנה הוא שוב יושב שם לבד, מביט בתקרה, מרגיש כל פעימה מפעימות ליבו. כבר לא אכפת לו להעלם, כבר לא אכפת לו לשקוע.
הוא אומר שאף אחד כבר לא סביבו, לאף אחד כבר לא אכפת. והכי כואב לו - שלו עדיין אכפת מכולם.

היא יושבת בחדרה , בוהה בתקרה, מחייכת חיוך ממיס. חושבת עליו.
כמה הייתה רוצה לגרום לו להאמין בעצמו, ביכולות שלו, באהבה העצומה שיש לו בפנים.
כל מה שיש בתוכה, היא נתנה לו והייתה מוכנה לתת עוד. רק שיחייך את אותו החיוך שבשנייה היה בונה ומפיל מגדלים. זה כל מה שרצתה.



~ ליהיא ~ :
ילד?

~ אושר שלי ~ :
אני פה, לצערי

~ ליהיא ~ :
לצערי לא..
מה יהיה איתך? לא תצא מהבית עכשיו בגללה?

~ אושר שלי ~ :
אני לא מסוגל ליהיא, היא שברה אותי.
הוכיחה לי עד כמה אני לבד.

~ ליהיא ~ :
אתה מסוגל ועוד איך. אני מתגעגעת כמו משוגעת.

~ אושר שלי ~ :
אני מצטער. לא רציתי לגרום לך להתגעגע.

~ ליהיא ~ :
למה לא ? געגועים זאת לא מילה גסה.
ואתה יכול להגיד שאתה גם מתגעגע.

~ אושר שלי ~ :
את יודעת שכן, זה לא זמן לצומי עכשיו.

~ ליהיא ~ :
אוקיי טוב. עזוב. לך חפש את החברים שלך

~ אושר שלי ~ :
אני בדרך אלייך


---

לפעמים אחרי שיחות איתו אני מסוגלת לשבור קיר מעצבים.
כשהוא עצוב, הוא נאטם ולא נותן לי להגיע אליו. לפעמים הוא מפרש את המילים שלי לא נכון, וזורק לי משפטים שבא לי לקבור את עצמי באדמה.
אבל זה אושרי, אושר שלי , עם כל היתרונות והחסרונות.

זרקתי את בגדיי בדרך אל המקלחת, חייבת לעשות אחת לפני שהוא בא .
חולצה, מכנסיים ותחתונים עפו מעליי בדרך לאמבטיה, מקשטים את הבית.
נכנסת למקלחת ופותחת את הברז על המים החמים ביותר, נותנת להם להתחמם עוד קצת לחום שאני הכי אוהבת, פותחת את הדוש, פושטת את החזייה וטובעת בתוכם.

אני והוא הכרנו בגיל 12, ביום הראשון של כיתה ז' , כשהוא ישב מחוץ לחדר של המנהלת, וגם אני.

**
"אז מה את עושה פה ?" דיבר אליי נער צעיר שלא ראיתי עד היום.
שחום, קצת נמוך, עיניים גדולות וחכמות ושפתיים עבות .
"עושה קניות" אמרתי בציניות , הוא רק הביט בי וחייך
"אחלה, מה קנית?" הוא המשיך אותי
"חבל שלא הצלחתי לקנות לך חוש הומור, חסר לך קצת" חייכתי, 1-0
"וואו" הוא עבר לשבת לידי "תמיד את נחמדה כל כך לכל האנשים שאת לא מכירה?" הוא חייך אליי. פיו נפתח ושפתיו כלאו את חיוכו בצורה מושלמת.
בהיתי בו קצת, הוא גרם לי לחייך "לא לכולם, רק לך"
"צפוי שתגידי את זה" הוא דקלם "חשבתי שאת מקורית יותר"
"תגיד לי, מה הקטע שלך?" החיוך נמחק לי מהפנים, הוא עוד חייך.
"קטע? איזה קטע?" שאל בתמימות מזוייפת. הוא רק רוצה שאני אתעצבן
"יאאלה, סע סע לי מהפנים" אמרתי בערסיות הטיפוסית שהייתה שייכת לי באותם זמנים.
"אני אסע. תודה על השיחה המרתקת" חיוכו ירד ועיניו בה בי, סוקרות אותי מלמעלה למטה. אחר כך הלך ומלמל משהו לעצמו. חייכתי. 1-1.
**

אחרי כמה ימים נתקלנו שוב אחד בשני ליד חדר המנהלת. שוב שיחה, שוב עקיצות.
הוא הקסים אותי מהפעם הראשונה, אבל לא רציתי שיידע. גברים שעולה להם האגו לראש, המוח יורד אל בין הרגליים.
זה מה שקרה לי עד היום עם בנים, ידידים, שאחרי שני מפגשים היו מרצים לי על כמות האהבה האדירה שלהם אליי.
איתו הרגשתי שונה, לא אהבה. פרפרים.. התרגשות.. רצון לראות אותו.

כבר עברו 5 וחצי שנים, אנחנו כבר בכיתה י"ב, ועדיין יש פרפרים בכל פגישה .
הוא פשוט היה אחר מכולם.

---

מרחתי על גופי סבון כשהדפיקה בדלת נשמעה "רגע" צעקתי מתוך המים שמילאו את פי, שטפתי את הסבון ועטיתי על עצמי מגבת, צועדת לכיוון הדלת.
"מי זה ?" התרוממתי על קצות אצבעותיי אל העינית. אני בחיים כבר לא אגיע.
"סנטה קלאוס" הוא אמר ויכולתי להרגיש בחום חיוכו מעבר לדלת
"אושר" פתחתי את הדלת, הוא הביט בי. "הקדמת" חייכתי
"איזו הפתעה נעימה" הוא לחש והתקרב אליי, מריח את שיערי הרטוב, מנשק אותי בלחי.
את גופי עטפה צמרמורת נעימה "לא התכוונתי שזה ייצא ככה. הייתי חייבת מקלחת" אמרתי נושקת לו נשיקה קלה על השפתיים, נעלמת בתוך המסדרון של הבית. אוספת את הבגדים שהשארתי.
"ליהיא עוד יחשבו בגללך שאני הומו" שמעתי את קולו במעומעם ואותו סוגר את דלת הכניסה .
"למה?" צעקתי אוספת את התחתונים האדומות מהרצפה
"אני אצלך כמעט כל הזמן, אנחנו יוצאים לכל מקום ביחד, את פאקינג פותחת לי את הדלת במגבת. ואת לא נראית רע"
"לאן אתה חותר קרציה?" אספתי את הבגדים בין ידיי, צועדת אל סל הכביסה
"שאני לא יכול לעשות שום דבר שאחרים כבר היו עושים מזמן" הוא שוב חייך את החיוך העוקצני שלו, פיו נטה לצד. "איי" נעל הבית של פו הדוב הועפה לו בדיוק מדהים על הראש.
"כדאי שתלמד לסתום" חייכתי, עושה תנועה של סטרפטיז, כאילו רוצה להוריד את המגבת, הוא ישב וחייך.
נכנסתי חזרה לאמבטיה. "טיפש מושלם" לחשתי וחייכתי לעצמי במראה.



---
"מה יהיה איתך?" הוא ישב מולי, הביט בי, לא יכולתי להסביר את התחושה שעוברת בי כשהוא קרוב אליי.
"מה יהיה איתי ליהיא, גם אני שואל את זה" הוא תמך בראשון בעזרת ידו
"תזהר שלא ייפול לך" חייכתי, מנסה לשבור את הקרח
"מה שייפול?" ראשו לא נע
"הראש" צחקתי
"יש לך מזל שאני מת עלייך" הוא חייך אליי, חצי חיוך שהספיק כדי למלא את כולי.
"לפחות אתה מודה" התקרבתי אליו, התחככתי בין הבטן שרגליים הכפופות שלו, ראשי נדחף בפתח הצר מסמנת לו שיישר את רגליו ויתן לראשי מקום.
"את יודעת את זה, צומי" הוא יישר את רגליו, ראשי נחת על הרגליים שלו
"אז מה אם אני יודעת? אני רוצה שתגיד לי, יא נאג' " הזזתי את ראשי. כבר שבוע שהוא לא היה אצלי במיטה.
"אני מת עלייך ליהיא" הוא התקרב אל פניי כך שיכולתי לחוש את הנשימות שלו "אני אוהב אותך ומתגעגע אלייך כל פעם שאני רחוק ממך"
חייכתי מתמוגגת, שותקת. חיוכי כמעט נשק לחיוכו.
הוא נשען לאחור ראשו נוגע בחלון , הוא פלט אנחה רגועה אל האוויר
"איך את עושה את זה ?" שאל אותי כמעט בלחישה
"עושה את מה?" שמרתי על עוצמת הקול הנמוכה ולקחתי את ידו הגדולה, שיחקתי באצבעותיו.
"מרגיעה אותי ככה" חייכתי שוב "מה הייתי בלעדייך?" יכולתי לחוש בצורך שלו למצוא תשובות
"אתה הכל אושר, איתי ובלעדיי" הנחתי את ידו על שערי הלח, מניחה לו ללטף אותי
"אני כלום ליהיא, נמאס לי כבר מהכל" התוודה
"תפסיק לדבר ככה, יש לך כל כך הרבה מסביבך, כל כך הרבה חיים לחיות.. אתה.."
"תפסיקי לבלבל לי את הביצים, מי מסביבי בדיוק?" הוא קטע אותי "קראי לכל החברים שלי שמחכים לי מחוץ לדלת הבית שלך"
"איזה הגזמה" זלזלתי. שוב חוסר אמונה שמטריפה אותי "לא לכולם חברים מחכים מתחת לבית, אז מה הפאקינג ביג דיל?"
"הפאקינג ביג דיל זה שאני מחכה להם שיבואו, וכשהם צריכים הם יודעים למי לפנות" הוא שום נאנח
"נו זה טוב שהם יודעים" ניחמתי
"טוב למי?" הכאב התחיל לבקוע "הם לא שם בשבילי ליהיא, אין לי אף אחד!!" הוא כמעט וצעק, ידו נקטעה משערי
"תפסיק כבר לדבר שטויות , יש לך הרבה אושרי !!! יש לך הכל !! " התרוממתי, מביטה בו בכעס "יש לך אותי" לחשתי כמעט לעצמי, הוא לא התייחס. "בחיים יש הרבה יותר מדבש וכיף, הרבה פעמים אתה נופל ולא יכול לקום" פישקתי את הרגליים שלי והתיישבתי על רגליו הישרות, מביטה אליו "החוכמה היא לדעת ליפול , למצוא את האנשים שיעזרו לך לקום, שיעטפו אותך באהבה ובהבנה, שיהיו שם" ליטפתי את פניו "אל תתרסק" התחננתי
"זהו, שכבר התרסקתי ליהיא" ראשו היה מורכן, ידי נשמטה מפניו.
"עוד לא אושר, אתה רק רוצה להתרסק" הרמתי בעדינות את ראשו, מקרבת אותו אליי "זה הכי קל לעשות" ליטפתי אותו בעיניים שלי.
"זה מתיש אותי ליהיא, זה הורג אותי" הכאב נזל לו מהעיניים. כל כך כאב לי.
"אתה מדהים אושר, יש בך כל כך הרבה לתת. כל כך הרבה אהבה להעניק. כל כך הרבה חיים מאושרים לחיות, אתה רק בן 18!! אל תטבע עכשיו" כמעט והתחננתי "תמצא משהו שעושה לך טוב, משהו אמיתי, משהו שאתה יכול להאחז בו ותשאב ממנו כוח להמשיך הלאה"
"אני מפורק ליהיא, מפורק" הוא שוב הביט בי בעיניים האלה שדקרו כמו סכין "מאיפה אני אשאב כוח?"
' ממני! ' רציתי לצרוח, אבל שתקתי . זה לא הזמן לקיטשיות.
"אני פשוט לא יודע מה אני צריך לעשות כדי להוציא את עצמי מהמערבולת הזאת שסוחפת אותי יותר ויותר עמוק, אל הלבד המבודד הזה" כמה כאב יש בו, כמה מטען. הלוואי ויכולתי לקחת ממנו את הכאב הזה .
"אתה צריך לשחרר מטען אושרי, לשחרר קצת מהכאב שלך, להפסיק להיות מזוייף. להפסיק להעמיד פנים שטוב לך, שאתה מחייך צוחק ונהנה מהחיים. תוציא את האמיתי שבך, תתפרק ותבנה הכל מחדש..לאט לאט" ליטפתי את ידו החמה, מחייכת אליו.
שוב העיניים החכמות האלה שגורמות לי להרגיש כל כך קטנה.
"תאמין לי שהאמיתי שבך לא פחות יפה מהמזוייף שלך" זרקתי הכל על השולחן. זה מה שאני חושבת עליו.
"את צודקת. אני רוצה להוציא מעצמי את כל מה שמנעתי מעצמי להביע, להרגיש. צריך להוציא את הכאב הזה .. שמלטף ובורח. לתת לו לשקוע"
"בדיוק" חיזקתי אותו "אתה בדרך הנכונה"
"כן, אה?" שוב החיוך הצדדי שלו. חצי אמונה חצי ייאוש
"אני בטוחה שתצליח, אתה מדהים. אתה מיוחד, מגיע לך כל כך הרבה "
"אוח,תפסיקי. מה שווה לי כל המחמאות האלה, אם האנשים שבאמת אני צריך לא מתייחסים אליי? לא סופרים אותי? לא רואים את כל הצדדים המדהימים שבי, כמו שאת טורחת לציין כל פעם מחדש?" הוא הביט בי "מה שווה לי האהבה שלך, אם אין לי אהבה מהאנשים שאני באמת צריך?" הרגשתי את הכאב שלו, אבל גם חשתי את כאבי שלי ברגע שהוא זרק בכזאת קלות את המשפט הזה לאוויר. התרוממתי ממנו, עברתי לקצה השני של המיטה. הוא הבין את הטעות שעשה "אל תביני אותי לא נכון, אנ.."
"תפסיק כבר לטחון אותי , הבנתי אותך בדיוק" הדמעות עמדו בקצה העין. כל המילים לא מועילות לא להרגשה שלו ולא להרגשה שלי.
"אני רק רוצה לישון" התכסיתי בשמיכה עד האף
"זה בסדר, אני רגיל שנוטשים. לילה טוב" הוא אמר והתקרב אליי
תקעתי בו מבט מאוכזב. עוד פעם המשפטים שלו "איך אתה מעיז?" לחשתי את תוך הכרית
" כל כך לא רציתי לשמוע ממך את המשפטים האלה" עוד קצת ואני יבכה, נשמתי נשימה עמוקה. "אבל אוקיי אני מכבדת את הרצון שלך, ואת ההרגשות שלך"
הוא לא ענה לי, רק פשט ממנו את החולצה והסיר את הגרביים, יכולתי לחוש בכל תנועה שלו על המיטה שלי.
הוא הרים את השמיכה, נצמד אליי מאחור, מחבק את המותניים שלי, מסניף את ריח השיער המתולתל שלי. אצבעות כף הרגל שלו נוגעות בשלי, משחררות גלים נעימים של חום בכל הגוף שלי.
"אני אידיוט" יכולתי לחוש גם בחיוך שלו,
"הכי אידיוט" לא ויתרתי "וטיפש, ומפגר, ו.."
"קצת נסחפת לא?" הוא הצמיד את חיבוקו עוד יותר
"וגם חנפן" יכולתי להמשיך עד מחר
"את היחידה שכל מה שלא תעשי, לא משנה מה, אני לא אכעס עלייך, לעולם. אני מצטער אם גרמתי לך להרגשה לא נעימה ושחשבת משהו אחר" הוא נישק אותי בצוואר "אני כל כך מעריך אותך ליהיא, אני חייב אותך לצידי, אני אתפורר בלעדייך"
חייכתי
"תפסיקי לחייך צומי" הוא משך בידי
"מה?" שאלתי, תוהה מה מפריע לו להמשיך ולהתחנף אליי
"סתובבי אלי" הכל היה כל כך נעים. צייתתי.
הוא הביט בי, פניו חתומות. פשוט הביט בי ולא אמר מילה.
יכולתי להרגיש ערומה לידו, הוא קורא אותי.. יודע כל מה שעובר עליי, יודע איפה לגעת ומתי. זה קשר שונה כל כך
"אני אוהב אותך" הרגשתי את הנשימות שלו
"אני אוהבת אותך" התקרבתי אל הגוף החשוף שלו , הוא עטף אותי.

הכל היה כל כך אמיתי ונכון, כל כך מעורפל. ההרגשה הייתה מדהימה.
כמו תמיד.
זה מה שהוביל למגע כל כך אמיתי בינינו, מגע אינטימי יותר, ליטוף חם ונשיקה רטובה, הוא היה שלי והייתי שלו. ללא תנאים.

כשהכל נעשה שקט, ועיניו כבר לא חיפשו את עיניי, הרגשתי את הנשימות השלוות שלו. הייתי מאושרת . .
"את האושר שלי . . " הוא לחש לאוזני, מזכיר את מילותיי שלי,
סוחף אותי אל תוך מערבולת ברורה מדי, של אושר . . תרתי משמע










אוהבת . בצורה הכי אמיתית שיש.

😁