תכננתי כ"כ הרבה לי ולו.
תכננתי כ"כ הרבה לעצמי.
אני אשתדל לספר מההתחלה , ובקצרה.
יש לי הורים פרימיטיבים, אבא שלי לפחות.
מהטיפוזים הישנים שמרשים לחזור ב11?
כזה אחד.
ואי אפשר לדבר איתו בכלל.. מסוג האנשים שאם תגיד משהו לא במקום? סטירה.
בנאדם נורא מיושן.. ואני כבר לא לוקחת את העניין ברצינות, כבר לא נפגעת כמו פעם.
אמא שלי משתדלת להבין אותי כל הזמן , אבל גם היא קשה.
הגעתי למצב שהמקסימום שלי להגיע הביתה זה ב1 בגלל שני ההורים האלה, שלפני 3 שנים הייתי יכולה ב2 וחצי - רבע ל3 עוד להיות בחוץ.
היו המון המון דברים שגרמו למצב הזה.. חצי שנה חלפה מאז שכל הריבים ושטויות עברו.(בערך שנה וחצי שרק רבנו)
אבל המצב הזה נשאר.
המקס' שלי לחזור הביתה זה ב1 , ילדה בגיל 16.
זה פשוט מוציא את כל האנרגיות לצאת, כי העובדה שאחזור הביתה עוד שעתיים, מבאסת אותי.
המשפחה שלי לא קלילה.. לא מבינה את הדור של היום.
ובחיי שיצא לי המיץ מלדבר עם כולם פה.
אתם לא מבינים מה עברתי וכמה.. כמההה שיחות עשיתי איתה.
ועדיין אני באותו מצב. כך ששיחות לא עוזרות.
אני מנסה להסביר לה את המצב עם שאר האנשים, שאף אחד לא חוזר מוקדם יותר מ1 וחצי, והיא אף פעם לא מבינה שזה המצב של היום.
אומרת לי ' אבא שלך קשה אין מה לעשות'.
ושאני אומרת לה 'מה אני אשמה כאן? למה זה חייב לבוא על הגב שלי?' , היא תמיד תגיב ב'זה אבא שלך, הוא פרימיטיבי ולא מבין את המצב של היום. אין מה לעשות.'
אם היא מאפשרת לי לצאת, הוא יושב לה על הראש ימים בגישה של 'למה נתת לה.'
אני ממש ממש מתוסכלת, אין לי מושג מה לעשות..
אל תגידו לי לדבר, כי שנתיים זה המצב ואין פתרונות כבר.
ועוד נושא שממש הטריד אותי, זה הקטע שהיא לא לוקחת אותי ואת חבר שלי ברצינות.
עוד שבוע בלי נדר אנחנו שנה,וביקשתי ממנה אם אפשר שהא יבוא לישון כאן, כל אחד בחדר אחר.
היא אמרה שלא נראה לה שתהיה בעיה..ואז שאחותי דברה איתה, היא אמרה לה' אבל אצלנו לא הסכמת.מי אמר לך שהקשר הזה רציני? ' וזה הפך אותה לגמריי.
אני רוצה להיות בנאדם עצמאי.. שיקחו אותי ואת חבר שלי ברצינות.
תמיד שאני אומרת את זה, צוחקים עלי.
מצטערת על כל מה שכתבתי.. אבל לפחות פירקתי מה שישב עלי.
תודה.
קודם כל כתבת שהיו כמה סיבות
לזה שהמצב נהיה כזה
כי לפני שנתיים זה היה אחרת
והרשו לך לחזור יותר מאוחר
אז השאלה היא מה הסיבות
אולי עשית משהו שגרם להם
לחשוש ולא לסמוך עלייך כמו פעם
או משהו בסיגנון?
אני שואלת כי אמרת שקרו הרבה דברים
אבל לא אמרת מה.
לדעתי תשבי לכתוב מכתב שיגיד
להם הכל, כל מה שאת מרגישה, חושבת,
רוצה וצריכה...
תגידי פשוט הכל, כל מה שיש לך בלב,
כל מה שאת חושבת עליו
ואולי דרך המכתב הם יבינו
ואם לא אז אין ברירה אלא לעשות עוד
שיחות ועוד שיחות ועוד שיחות
את תהיי צריכה להיות עם הרבה סבלנות
וכוח כי זה לא דבר קל כשיש הורים שהם ככה קשים
אבל תזכרי שהכל מאהבה ודאגה
והם לא עושים את זה מכוונה רעה
או כי הם רוצים להכאיב/לפגוע בך.
תנסי להבין אפילו שזה לא קל ולא פשוט
ואני מבינה אותך אומנם אני לא עוברת או עברתי את זה
אבל לא קשה להבין באיזה מצב את לפי מה שכתבת.
לגבי החבר אל תתני לאחותך להשפיע על אמא שלך,
תקחי את אמא שלך לבד לשיחה תסבירי
לה עד כמה הקשר רציני וכ"ו
ולאט לאט היא תבין
אני מקווה שהיא תסכים לך
תהיי חזקה מאמי
מואה ענקית
אוהבת מלאאאאאאאאא
*+*נאפי-מורני*+*
ניסיתי מכתב גם.
באמת שזה לא עוזר..
ותסכימי איתי שאחרי שנתיים, כמה אבדה הסבלנות?
וכן היו גורמים שהם לא סמכו עלי וכאלה..
אבל אמרתי לך זה ממש מאחורינו, והם סומכים עלי והכל חזר לשגרה והכל בסדר.
כל הבעיות נפתרו.
סתם הם נתקעו ונשארו מאחור..
ולכל דבר יש מבחינתם תירוץ, כך שאני מאבדת מעצמי.
ואמרתי לאמא המון על הקשר שלי. אבל היא אחת כזאת שחושבת שעד שזה לא חתונה או לפחות מעל 18 ,
זה לא רציני.
היא צוחקת עלי שאני אומרת לה שהחבר שלי חשוב לי ושהקשר שלנו רציני.
אין עם מי לדבר..
את האמת גם המשפחה שלי היו ככה ,
יש לך אחות גדולה? שתדבר איתם..
ככה אחותי , מדברת איתם ואז הם מסכימים לי יותר דברים
פעם בקושי הייתי יוצאת מהבית \: ..
