יופי זה לא הכל בחיים .

סתם התחשק לי לכתוב סיפור קצר, אז כתבתי .
אמ לדעתי לא יצא משהו, אבל שיהיה .
😊 קריאה מהנה .
-------
רוח קרירה נשבה והעיפה את שיערה הבלונדיני,היא העבירה באיטיות את שיערה לאחור,
עיניה הירוקות נצצו באור הירח, ומבטה היה ממוקד מתמיד .
היא ישבה לבדה על החומה, כשראשה מוצף במחשבות, היא אהבה את השקט של אחד בלילה .
הרחובות ריקים מאנשים ומכוניות, רק היא, הירח, והשקט .
"אלינור" נשמע שמה , איך היא לא התייחסה,היא המשיכה להביט בירח .
"אלינור.." נשמע שמה שנית .
"מה? שאלה באדישות .
"מה את עושה פה לבד בשעה כזאת ?"
"יושבת" אמרה והפנתה את מבטה אליו.
היא שתקה, לאחר כמה דק' ירדה מהחומה והחלה ללכת .
היא שמעה אותו קורא לה, היא הגבירה את הליכתה, והחלה לרוץ .
החל לרדת גשם, היא המשיכה לרוץ, היא לא ידעה לאן,העיקר לברוח, לברוח מכולם .
הדמעות המלוחות התערבבו עם הגשם המתוק .
לבסוף נמאס לה לרוץ, היא התיישבה על הדשא מקשיבה לקול הצרצרים .
לקראת 4 לפנות בוקר, חזרה לביתה.
היא נכנסה בשקט לחדרה, אף אחד לא שם לב לכך שיצאה בכלל .
היא התיישבה על המיטה, מבלי לשים לב שהוא עומד,מולה .
"מה קרה, אלינור?" שאל והיא שתקה .
"אלינור.." הוא התקרב אליה, אך היא התרחקה .
"גפן ...תעזוב אותי.." לחשה .
"לא, אני לא אעזוב אותך"
"לא אכפת לך ממני, אכפת לך ממה שאחרים אומרים"
היא ידעה שהוא לא באמת אוהב אותה, היא ידעה שאף אחד לא באמת רוצה בקרבתה בגלל האישיות שלה, בגלל שהיא, זאת היא ,אלא רק בגלל שהיא 'מלכת השכבה' .
"זה לא נכון" אמר והתקרב אליה עוד קצת .
"זוז ממני,תלך מפה"
"למה ילדה יפה כמוך בוכה?" שאל "אל תבכי" אמר והיא התיישבה על המיטה .
"תלך מפה" חזרה על המשפט בפעם השלישית .
"איך שבא לך " נכנע ויצא מהחדר .
לא חסר לה כלום , לא כסף, לא אוכל, לא בריאות, לא חברים .
יש לה הכול .
העריצו אותה בבית הספר, המורות אהבו אותה, היו לה ציונים טובים .
היא הייתה 'המושלמת' של השכבה .
כול הבנות רק חלמו, לקבל גוף כמו שלה .
קינאו בה, על כמות הבנים שמאוהבים בה .
כ"כ הרבה צביעות, היא שנאה את זה.
היא שנאה את העובדה שהיא יפה, היא שנאה את העובדה שהיא חכמה,
היא שנאה את כולם .
אפילו הוריה לא שמו לב מה עובר עליה, הם היו עסוקים מדי בעבודה .
'חברותיה' לא שמו לב מה עובר עליה,הן אף פעם לא התעניינו בשלומה, לא באמת כי אכפת להן, אלא סתם כדי לצאת מידי חובה .
לא היה אחד שלא הכיר אותה בבית הספר, לא היה אחד שלא רצה בקרבתה .
היא לא הייתה צבועה כמו 'החברות' שלה, היא לא הייתה צבועה כמו הבנים שחיזרו אחריה .
היא רק רצתה שתהיה לה חברה אחת אמיתית, כזאת שתוכל לשפוך בפניה את הלב,לספר לה סוד, ולהיות בטוחה ב100% שמחר זה לא יהפוך לשמועה הכי חמה בבית הספר .
היא רק רצתה שיהיה לה חבר, שיאהב אותה כמו שהיא, בזכות האופי שלה ולא בזכות היופי .
היא רק רצתה שאנשים באמת יהנו בחברה ולא יצטרכו לשחק אותה, ולצחוק מכל מילה שיצאה לה מהפה .
היא התעייפה מרוב המחשבות,היא אפילו לא התקלחה, לא היה לה כוח .
היא פשוט החליפה בגדים למשהו יבש ונוח .
נכנסה למיטה ונרדמה .
ב8 הוריה העירו אותה, היא הייתה רגילה, כל יום הייתה קמה, הולכת לבצפר ובלילה מתגנבת לפארק הנטוש במרכז, יושבת על החומה, מביטה בירח, ושוקעת במחשבות .
בלילות הייתה בוכה , ולמחרת בבית הספר לובשת את המסכה הקשוחה, משחקת אותה מלכה .
היא נכנסה להתקלח, ויצאה לאחר כ20 דק' .
היא אהבה להתקלח בבוקר .
היא שטפה את פניה וצחצחה את שיניה , הוציאה מהארון ג'ינס של דיזל חולצה שחורה של בצפר וסווצ'ר חם גם כן בצבע שחור .
היא נעלה זוג אחד מנעלי הספורט שלה, והתאפרה מעט .
היא לא אהבה לשים טונות של איפור כמו שאר הבנות בשכבה שלה .
היא הסתפקה בעיפרון שחור וקצת סומק .
היא סירקה את שיערה החלק והגולש, שמה קצת מן הבושם האהוב עליה, לקחה את התיק ויצאה מהבית .
בדרך פגשה כמה 'מחברותיה' .
"אלי מאמי מה נשמע?" אמרה נועה, החנפנית הראשית .
אכפת לה רק מעצמה , וממה שאחרים חושבים עליה .
"הכול בסדר" היא חייכה חיוך מזיוף .
הן נכנסו לבצפר, ישר כולם הפנו את המבטים אליה, היא שנאה את זה.
היא אף פעם לא הרגישה בנוח עם המבטים האלה, עם העיניים שסורקות אותך מהראש עד לרגליים .
"מה? פוסטר?" אמרה וכולם שתקו, וחזרו לעניינם .
היא עלתה במדרגות לעבר הקומה שבא נמצאת כיתת האומנות .
כשמאחוריה ישנו שביל של בנות .
"אתן מוכנות להפסיק ללכת אחרי ?" הסתובבתי אליהן והן שתקו .
'מה יש לה' היא שמעה אותן לוחשות , היא התעלמה ונכנסה לכיתה .
"אליינוווור" צעק לה "הידיד" הכי "טוב" שלה .
"היי" אמרה בחיוך, חיוך מזויף .
"למה את עצובה כפרה?" שאל, היא שנאה את צורת הדיבור שלו, היא שנאה את התוספות האלה של
"כפרה" "מאמי "בובי" "קוקי" היא לא הרגישה שזה אמיתי, היא לא הרגישה שהם באמת מתכוונים לזה .
"לא עצובה, סתם עייפה" אמרה והתיישבה במקומה .
מיד באו רבע מהכיתה והתיישבו לידה .
היא הסתכלה סביב, מבטה פגש במבטו .
הוא קם ממקומו והתקרב אליה .
"בא לכם ללכת שנייה?" שאל והם הסתכלו על אלינור חיכו לראות מה תגובתה, חיכו לאישור ממנה ללכת .
היא הנהנה וכולם זזו לכמה שולחנות ליד .
"מה אתה רוצה?" שאלה
"לדבר איתך.. למה בכית אתמול ?"
"מה אכפת לך ?"
"את יודעת שאכפת לי"
"תעשה טובה, תסתום, אתה עוד אחד מהשפוטים שנמצאים לידי רק בשביל להיות קצת יותר מקובל"
"זה לא נכון"
"אתה יודע טוב מאוד שכן"
"אני רק רוצה שתסבירי לי מה עובר עלייך "
"תתקשר ל144 " אמרתי והוא חייך .
הצלצול נשמע, ולכיתה נכנסה המורה .
"בוקר טוב תלמידים, בוקר טוב אלינור" חייכה אליי .
אלינור אף פעם לא הבינה, מדוע שמה תמיד בא לאחר "התלמידים", היא הרי תלמידה, בדיוק כמו שאר ילדי הכיתה .
היא אף פעם לא חשבה שהיא מיוחדת, או שונה מאחרים .
השיעור החל, אחת הבנות התיישבה לידה, היא אפילו לא ידעה איך קוראים לה .
"אז מה חדש אלי ?" שאלה ואני הקשבתי למורה.
"הלואו" אמרה והניפה את ידה מולי .
"מה את עושה?"
"כלום, שאלתי מה חדש"
"תני להקשיב למורה"
"טוב" אמרה בקול פאקצי וקשקשה משו במחברת .
--
הצלצול המעיד על תחילת ההפסקה לא איחר להגיע .
והמסדרון הוצף בתלמידים .
היא נכנסה לקפיטריה .
עידו:"אלינור לקנות לך משו?" שאל אותה
"לא, תודה" אמרה בנימוס והתיישבה ליד אחת הבנות הלא מקובלות בשכבה .
אותה ילדה ישבה לבד, ביד אחת החזיקה ספר וביד השנייה סנדוויץ' .
"היי" אמרתי
"היי" אמרה בשקט "מה את עושה פה?"
"יושבת" ענתה בחיוך .
"למה פה?"
"מה רע במקום הזה"
"לא.. לא רע"
"איך קוראים לך" שאלה .
"שרון"
"אלינור" אמרתי והיא צחקה
"כן, אני יודעת" אמרה והוסיפה בשקט "מי לא יודע"
אלינור החלה לומר משהו, אך הפסיקה כששמה לב לקבוצת הבנות המתקרבות אל השולחן .
הן התיישבו בלי לומר מילה, והחלו לדבר ביניהן .
עד ששמו לב לשרון .
חלי:"ו.. מה את עושה פה?" שאלה בקול מגעיל .
נועה:"כן יאללה מה קרה לך? לכי תחזרי לחברות המעפנות שלך" אמרה ושרון שתקה .
"סתמו ת'פה טוב? היא הייתה פה קודם, ואני זאת שבאתי והתיישבתי לידה, לא טוב לכן? עופו"
חלי:"אה..א..ה... ט..ו..ב " אמרה מגמגמת .
ושרון חייכה אליה. "תודה" לחשה לה .
"על כלום"
נשמע הצלצול, שרון קמה, קמתי אחריה .
"שרון.."
"מה?" שאלה בבהלה
"הבהלתי אותך?"
"לא.. חח" חייכה
"אה אוקי.. אמ.. בא לך להיפגש היום או משו?"
"א..ה.. כ ..ן.. נראה לי..."
היא לא הבינה מה יש למלכת השכבה לעשות עם ילדה מוזרה ושקטה כמוה .
"רוצה לבוא אלי?"
"אמ בסדר"
"אז נדבר יותר מאוחר"
"ביי" אמרה וסידרה את משקפיה .
--
היא ברחה מהבנות, ומיהרה להגיע הביתה.
היא פתחה את הדלת, כרגיל אף אחד לא היה בבית .
לא היו לה אחים ואחיות .
היא הרגישה בודדה מתמיד .
הבית היה שקט, היא אהבה את השקט הזה.
הוא עשה לה טוב.
ולפעמים הוא קצת הלחיץ .
כי כל המחשבות ,הזיכרונות והרגשות מתערבבים,
וזה הכי קשה ככה, כשלא יודעים במדוייק מה נכון לנו.
או מה אנחנו באמת רוצים מעצמנו ומהחיים האלה.
ברגעים כאלה התחשק לה למות .
לסיים את חיה ברגע וזהו .
היא לא הייתה מאושרת .
והכי כאב לה, שאף אחד לא שם לב .
היא הרגישה צורך לפרוק, ומבלי לשים לב בכלל הוציאה דף ועיפרון והחלה לכתוב ..
"אני הופכת לבובה
לא מושלמת ולא יפה כמו בסיפורים,
אלא חסרת רגשות.
אני כבר לא שומעת כלום חוץ מהבכי של עצמי בלילות,
לא רואה כלום בעיניים חוץ מהיצור המכוער שעומד מול המראה
וכשאני מסתכלת העיניים מתמלאות דמעות של בושה וכאב."
היא הביטה במה שכתבה, היא שנאה את עצמה .
היא לא הרגישה מושלמת , היא הרגישה מגעילה, מכוערת, חסרת רגשות .
היא הרגישה שאף אחד לא אוהב אותה בעולם הזה, גם להורים שלה בקושי אכפת ממנה .
ושוב היא פרצה בבכי, הדמעות האלה, אח, הדמעות האלה, איך הן לא נגמרות ?!
-דלינג דלונג- מישהו צלצל בדלת .
קינחתי את האף ופתחתי את הדלת במהירות .
ראיתי את שרון . הסתובבתי והתיישבתי על הספה.
"מה קרה?" שאלה ואני המשכתי לבכות .
היא שתקה מס' שניות, ואז פשוט חיבקה אותה.
כ"כ הרבה זמן לא חיבקו אותה, לא חיבוק אמיתי, שמסמל משהו .
הן התנתקו מהחיבוק, ואלינור פשוט חייכה אליה, חיוך אמיתי וכנה .
"רוצה לספר לי מה קרה?" שאלה שרון ואלינור שפכה בפניה את הלב .
היא הרגישה בליבה שמצאה את אותה חברה שייחלה לה , את אותה חברה שחיפשה במשך השנה האחרונה .
---
שרון:"מאוד נהניתי" אמרה בחיוך .
"גם אני" צחקה אלינור "כ"כ הרבה זמן לא צחקתי ככה"
הן התחבקו ושרון חזרה לביתה .
לאחר שעה מישהו צלצל בדלת.
היא קמה באיטיות מהספה ונגשה לפתוח .
"מה אתה עושה פה?" שאלה .
"באתי לדבר איתך "
"תעזוב אותי כבר" צעקה "אתה לא מבין רמזים ?"
"אני רוצה לדעת למה בכית אתמול בלילה?!"
"מאותה הסיבה שאני בוכה בכל לילה" היא המשיכה לצעוק ועלתה לחדרה,היא מיהרה לסגור את הדלת, אך לא הספיקה והוא נכנס .
"למה את בוכה?" שאל וניגב את דמעותיה. "אל תבכי.. בבקשה אל תבכי" אמר, ניסה להרגיע אותה.
ושוב שפכתי את לבי בפעם השנייה באותו היום .
"ואתה.. אתה כמו כולם .. אתה סתם.. לא באמת אכפת לך ממני.." אמרתי בשקט בקול מאוכזב
"בטח שאכפת לי ממך, טיפשונת.. אני אוהב אותך"
"אתה מה?"
"אוהב אותך.. כ"כ אוהב אותך"
"בטח.. מי לא ירצה להיות החבר של מלכת השכבה אה?" היא סירבה להאמין לו .
"אני אוהב אותך,אלינור, שמעת? אני אוהב אותך "
"די.. תפסיק" אמרה והוא ליטף את פניה, מגעו צמרר אותה וצמרמורת עברה בגופה .
הוא חיבק אותה אליו .
היא הרגישה טוב בזרועותיו, אך ידעה שזוהי רק הצגה.
הוא דחפה אותו מעט, ומלמלה משהו .
"די אתה משגע אותי!! אתה מבלבל אותי .."
"אני אוהב אותך" אמר והתקרב אליה , שפתיו רפרפו על שפתיה .
הוא נישק אותה, לשונו ליטפה את לשונה .
היא הרגישה איך הפרפרים בבטן רוקדים להם, והראש בעננים .
"באמת?" שאלה
"באמת באמת" אמר והם נסחפו לעוד נשיקה, יותר מתוקה מהקודמת .
----------------
"טוב חלאאאאאס אין לכן חיים ? יאללה מה נדבקתן לי לתחת?! זוזו ממני" צעקה וכל השכבה שהייתה בקפיטריה שמעה .
שרון ואלינור עברו לכמה שולחנות ליד .
והחלו לדבר, לא עברה דקה וגפן בא , הוא התיישב מולה ונישק אותה .
שרון:"אוווופה " צחקה "מה אתם ביחד?" אמרה והם הסתכלו אחד על השני .
"כן" אמרו פה אחד .
היא הרגישה טוב עם עצמה , התרחקה מהצבועות, מצאה לעצמה חברת אמת ,
את אהוב ליבה .
והכי מכל, למדה לקח, יופי זה לא הכול בחיים .
לפעמים עדיף שתהיה לך חברה אחת, מאשר גדוד שלם ומזויף .
עם הימים, היא הפסיקה להגיע אל החומה, אך בכל זאת הייתה מבקרת את הירח מדי פעם .
היא אהבה את השקט ,הוא עשה לה טוב .
והשכבה ? השכבה מצאו להם מלכה חדשה, מישהי חדשה, שכנראה תהנה יותר מהתואר הזה, הרבה יותר .
יופי? זה לא הכול בחיים .

איך ? 😁