-בדידות-

אולי אני לא לבד, אבל הבדידות חונקת אותי
היא מרוקנת את כל הרגשות
היא מוחקת הכול, ופתאום אתה מרגיש ריק
אתה מרגיש בודד, שכל מי שנמצא לידך לא באמת שם
שאתה רוצה לבוא ולצעוק, אבל אף אחד לא שומע
אתה רוצה לדבר, לפרוק, אבל הם לא רואים אותך
אתה כמו רוח רפאים, שכולם יכולים לחדור דרכך
והם לא מרגישים אותך, לא רואים אותך, לא כמו שאתה.

אולי בגללו, אני כבר לא יודעת למה...
אולי כי אני לא יכולה לספר, אני פשוט לא יודעת שאסור
אז אני שומרת הכול בפנים, אבל זה קשה, קשה להתמודד עם זה לבד
קשה שאתה לא יכול לבכות על הכתף של מישהו
אבל אנחנו חזקים, שורדים, חייבים לא?!


אם יש מקום שאני מרגישה את הבדידות זה במקום כזה
מקום שהמוזיקה מורגשת בכל מקום, שכולם יכולים להתחרפן, להשתגע
לא אכפת להם משם דבר...
מתי שכולם מסביבי נהנים, מתחברים אל עצמם
אני נעמדת, מתבוננת על כולם, רואה איך הם נהנים
ואני רואה אותו בסוף, כמוני, אנחנו כל כך זהים שזה מטורף
שנינו לא יכולים להוריד את העיניים, אני יודעת, אני מרגישה איך שנינו
רוצים לרוץ אחד לשני, ורק להרגיש את המגע, התחושה הזאת שבחיים לא תהיה...

אני יודעת שאם לא נסיר את המבט, מישהו ישים לב, שנינו יודעים את זה
אז כל אחד חוזר לפינה שלו, להתחזות, שנינו חוזרים לרקוד, בנפרד.

אז התחיל יום חדש, כמו כל יום הלכתי לעבודה, כל יום עובדת
זה מה שטוב בעבודה הזאת, צריך לעבוד על יום, בוקר שבו אני מעבירה לי את היום
בלי מחשבות, בלי להרגיש את הריקנות, בלי להרגיש את הגעגוע אליו.
ככה עבר עוד יום, חזרתי הביתה , ירדתי מהרכבת והתחלתי ללכת את המרחק הקטן
ישר לבית.
סגרתי את הג'קט, התחיל להיות קריר.
"חושבת שאת יכולה להתחמק ממני" הרגשתי מישהו מחבק אותי מאחור
"איתי אתה יודע שאני שונאת שמפתיעים אותי ככה!!!"אני יכולה להישבע שאפילו צעקתי
"בסדר מצטער, צודקת, פשוט צעקתי לך מרחוק, לא שמעת?"
"לא, לא שמעתי"
"טוב יפה שלי, אל תשכחי לבוא היום ב7 אני אבוא לאסוף אותך, טוב מדהימה שלי?"
"אוקיי, נפגש=]"
הוא נתן לי נשיקה והלך...
לפעמים אני חושבת למה אני איתו, הרי זה לא הוא והוא בחיים לא יהיה
אבל מאותה סיבה הוא איתה, אולי כדי להסתיר הכול, אולי לנסות לדמות את התחושה שאנחנו
אחד עם השני, אולי להרגיש נאהבים, או אולי, כבר אין לי תירוץ...


במקום להגיע הביתה הגעתי למקום שלי, שלנו.
התיישבתי וניסיתי לחמם את עצמי, הרוחות הכו בי, אבל השקיעה חפרה על הכול
מתי שהתחלתי לרוקן את כל המחשבות שלי הוא הופיע, נשמתי עצרה, אין לי מושג לכמה זמן
הרגשתי איך דפיקות הלב שלי מתחילות להתגבר.
איך זה יכול להיות שאחרי שנתיים וחצי כל פעם שאני רואה אותו אני מרגישה את הפרפרים
מרגישה את החולשה, ואת ההתרגשות.
הוא התיישב לידי , מביט בי, כל כך קרובים, ואני רואה בעיניו את הניצוץ, את האהבה, את הכאב
את הכעס על זה שאנחנו לא ביחד, את התשוקה.
אני לא צריכה שיאמר לי שהוא אוהב אותי, אני יודעת שהוא אוהבת אותי וכך גם ההפך.
הוא הרים את ידו וליטף לי את הלחי הימני, עצמתי את עיניי ונתתי לעצמי להרגיש אותו בכל גופי
הוא התקרב אליי ולחש לי "מתי שהוא תהיי שלי?"
באותה לחישה, אולי באותה הדיבור שרק אנחנו מכירים עניתי לו "יום אחד"
"אני כבר לא יכול, למה את לא שלי? למה אני לא יכול להיות שלך?"
פתחתי את עיניי והתבוננתי בו, כל כך קרובים
"אתה יודע שאם זה היה תלוי בי היינו עכשיו ביחד"
הרגשתי כבר את הדמעות עומדות לרדת, לשחרר, גם אצלו
הוא תפס את פניי בעדינות והתקרב אליי " אני יודע , אני יודע"
היינו כל כך קרובים וידעתי שאם לא נפסיק זה ירחיק לכת, אבל הייתי חייבת
הבאתי לו נשיקה יבשה על השפתיים, אבל נשיקה שאמרה הכול והלכתי לשם

אני לאיתי, והוא לדיקלה...
כל אחד לחייו, אבל המחשבות עדיין באותו מקום....





מקווה שתאהבו
תגיבו ותגידו אם כדאי להמשיך😊