בין טיפות גדולות של גשם לנתז אלכוהול
אוספת את חלקיה נערה ביגונה.
מתעטפת במעיל כדיי שלא יישרפו הטיפות
גוף עירום מחטאים.
היא מחכה לו בפינת הרחוב.
מסוממת מהכאב,שיכורה מעוגמתה.
תמיד היא מזמזמת שיר מלנכולי והיום אלה סתם ברבורים
ששפתיה מרחשות.
היא כבר מתמוטטת,גופה הרוס מחומרים זדוניים.
עפעפיים נועלות עיניים בוכיות
רק שלא תיזכר שהוא כבר מאחר
והרחוב כבר מתרוקן.
היא נשענת בכל חולשותיה על גזע עץ רקוב מהשנים שחלפו
ואולי הוא סתם עצוב ביום אפור כזה.
וברגע שהיא כבר ויתרה והרשתה לסם למהול את פיקחותה
הוא מתקרב ומחבק אותה.
"שוב שתית" הוא מניד את ראשו מצד לצד
ולוקח את בשרה המורעל אל זרועותיו.
"בואי נלך הביתה" לוחש אל אוזנה
והיא מחייכת שיכורה חצי ממנו ,חצי מאלכוהול.
אשמח אם תגיבו ותגידו מה דעתכם 😊
וואו !!
אין לי מילים ..
את כותבת בצורה כל כך בוגרת ויפה ..
אל תפסיקי לכתוב !!
עצוב 😢
את כותבת כ"כ מדהים .
תודה לכן :]
אין לכן איזה הערות/הארות לשיפור,משו?
יש לך שפה של כתיבה ממש גבוהה
יצא יפה ועצוב
כאילו היא מנסה לברוח מאיזו
בעיה או מהמציאות שקיימת
אבל בסופו של דבר היא חוזרת
לאותה המציאות אפילו אם היא שיכורה
תמשיכי לכתוב המון
מואה ענקית
אוהבת מלאאאאאאאאא
*+*נאפי-מורני*+*
