עוד דמות חולפת מול פני,שקטה ומסוגרת. עולם שלם של הרהורים ומחשבות שאני לא מכירה, ונראה כי אני גם לא מעוניינת להשתתף בו.
וכנראה כי גם לגביה, אני פסיק קטן וחסר משמעות שקם כל בוקר,מצחצח שיניים ויורק את זוהמת הלילה החומרני אל תוך כיור צחור שתמיד שוטף הכל.
אני צל שחור וחמקן שבלילות יוצא ושואף אויר ומנסה להתאושש מעוד יום לא רצוי, לא ידוע, לא מעניין.
מגיפה את התריסים, סוגרת את וילונה של המציאות העגומה ומסתובבת לקיר שתמיד סופג בלי תלונות את הדמעות הקטנות שלי.
אני מהלכת קדימה בעיניים עצומות, מגששת באפילה ואינני רוצה להבחין בבורות הקטנים המאיימים להפיל אותי קדימה, על הפנים, לשרוט אותי, לזרוק אותי ליום שאחרי.
והעיניים עייפות מהחושך, אך מפחדות להפתח ולגלות כי גם שם שולטת אפילה.





