כמו בתאל בעיקרון, גם אליי החורף הגיע וגרם לי לשקוע במין דיכאון תמידי כזה. שתינו שוחחנו על אהבה, ותוך כדיי ניזכרתי בקטעים האלו שכתבתי בסיפור שלי. והייתי חייבת לערוך קצת ולשלוח לה.
אז הנה גם לכם, מה זו אהבה בשבילי.
עצמתי את העניים ודמיינתי. דמיינתי אותו כאן לידי. אי אפשר לתאר את התחושה שעברה בי באותו הרגע. את השמחה שהייתה לי בלב, רציתי לחוש את המגע שלו, את הנגיעות בקצות האצבעות שגורמות לי לצמרמורת, לנשום את האוויר שהוא נושם. לא ראיתי את עצמי בלי האהבה הזו. לא הבנתי איך חייתי בלעדיה לפניי.
האהבה הזו בשבילי, והפרפרים בבטן, וההתרגשויות. הכיווצים האלו בבטן שאני מרגישה בכל פעם שאני רואה אותו, או שומעת את הקול שלו, המחשבות האלו עליו שלא מספיקות להיגמר. כל פעם אני מוצאת את עצמי מדמיינת אותו בסיצואצייה אחרת. אני יכולה לשכב במיטה שעות ולדמיין אותנו ביחד. סתם, יושבים מחובקים, על גדות הנהר. צוחקים, נהנים מהשמש. זה עושה הכול, את כל היום. זה עושה את המצב רוח.
לרצות את המגע שלו בכל פעם בחדש, לחפש אותו, בחלומות, כשאני אוכלת, כשאני מתקלחת, כשאני נושמת. לרצות לגעת בו ולהעביר מעליו את קצות האצבעות, ולגעת- ולא לגעת. ולנשק אותו, ברפרוף. להטריף אותו. האהבה הזו פשוט שינתה אותי.
חשבתי על הכול. על הצביעות, על השקר, על החוסר כנות. חשבתי על הכול. ולא הצלחתי לדמיין אותו קשור אליהם. הוא כל כך טהור, כל כך אמיתי, כל כך שלי. איך זה לקום בבוקר, ולראות את החיוך שלו בדימיון. להרגיש אותו בלב שלי.
מי שאמר שאהבה היא הכל, צדק. מהרגע שהיא נכנסת עמוק ללב שלך היא מסרבת להתפנות, היא משלטת על כל שטח קטן במוח שלך, וזהו, מאותו הרגע האהבה הזו הופכת להיות מרכז עולמך. מין דבר קטן שאתה קם איתו בבוקר, והוא לא יעזוב אותך אפילו לשנייה. גם כשתלך לישון. זה האהבה הקטנה שלי. זה הגן עדן הקטן שלי. לא זקוקה לעצים ירוקים, פרחים ססגוניים וציפורים מצייצות, זקוקה רק לו. וזהו. לא צריכה אוויר, לא צריכה אוכל ולא מים, רק לו. הוא התרופה שלי לכל מחלה.





