מחבואים

לא יודעת מאיפה זה בא לי.. כאילו זה מזה לא אני הכתיבה הזאת. אבל תגיבו.. בבקשהה אני רוצה לראות אם אוהבים את זה. תכתבו באמת מה שאתם חושבים.
תודהה 😁


-1-
"זה קשה, להסביר את זה.
זה לא בא ככה במכה אחת
זאת תקופה קשה."
אמרה דינה, המורה לפסיכולוגיה.
"יש שאלות או שאני יכולה להמשיך?"
"לא. טוב אז כמו שהסברתי, תקופת ה 'התבגרות' היא לא תקופה שאפשר להגדיר אותה. אי אפשר להגדיר את טווח הזמן שלה, או ממתי היא באה, ואי אפשר להזהיר את ההורים ואת הסובבים למה לצפות כשנער "נכנס" אל תוך שלב ההתבגרות...." היא המשיכה והמשיכה..
כתבתי פתק לשיר-אל. "אני כל- כך מתגעגעת אליו"
וראיתי צחקוק על הפנים שלה "את לא מבינה, זה אסור."
ישר כשקיבלתי את הפתק שקעתי במחשבות. זה באמת אסור.
לא סתם אני לומדת בבית ספר לבנות, והוא לומד בישיבה.
ולא סתם יש הפרדה. אוי למה כל החוקים האלה? למה רק מהחתונה מותר לעשות הכול.
אני לא מאמינה שיש לי חבר, ואנחנו לא יכולים להחזיק ידיים אפילו. לא שאנחנו לא מחזיקים אותן בסתר,
אבל אם זה מתחיל ככה.. אז אני כל-כך מעוצבנת שעדיין לא התנשקתי.
אולי אני מוזרה, ושנוה מהבנות פה, אבל אני כבר עוד מעט בת שש עשרה ועדיין לא התנשקתי!
אני לא יודעת איך זה בחוץ, אבל כשאני מתכתבת ומשתתפת בכל מיני פורומים של בנות מתבגרות,
ולא כולן חרדיות,
אז אני רואה שכולן עשו דברים נועזים ואמיצים כבר..
שקעתי במחשבות עמוקות על אלירם ועל מה שקורה בינינו.
זה לא אמור לקרות. אם זה קורה מי יודע לאן שולחים אותי.
ואני רק נערה בת חמש עשרה, טוב..עולה לשש- עשרה, שרוצה להרגיש את האהבה,
ולא רוצה לחכות עוד חמש שנים (במקסימום. אולי אפילו שלוש) כדי שיחתנו אותי עם מישהו, סתם עוד איזה אחד עם כסף שאני לא אוהבת ולא יאהב.
אני עכשיו אוהבת מישהו. וזה רציני, וזה מעל לכול. ובכלל שאני..
אני צריכה לשמור על זה בסוד.
"... אז נפגש בשבוע הבא בנות, אנא שננו את כל מה שאמרתי היום כי בשעור הבא בעזרת השם יש בוחן בעל פה. אפשר להוציא אוכל"
לא היה לי כוח לאכול. גם ממש רציתי איזה סנדביץ' עוף אבל אכלתי קורנפלקס, אז אני כבר אצטרך לאכול אותו בהפסקה הבאה- עוד שעה. הוצאתי שוקו.
"נו אז מה קורה ביניכם?" שאלה דבי
"עזבי, אני מבואסת בגלל זה"
קמתי והלכתי לסיבוב. שירז הצטרפה אליי.
_______________________________________

"בוקר טוב בנים, איך עבר עליכם הלילה?
אז ככה, שבו במקומותיכם ותוציאו ספרי אלגברה."
התיישבתי ליד אסף, בן- דוד שלי, והייתי כל הזמן במחשבות על נעמי. לא יכולתי לספר לאסף, כי אסור שהוא יידע מזה. רק החברים הקרובים של שנינו יודעים את זה, לא שהוא לא, הוא החבר הכי טוב שלי, פשוט אסור לספר כי אנחנו מפחדים שייפלט ממנו למשפחה או משהו.
וזה קשה לי.
לא לספר.
אני כל- כך מת לצעוק לאמא שלי שאני מאוהבת במישהו, ושאנחנו בקושי מחזיקים ידיים. ושגם זה אסור.
"לפתוח ספר אלגברה בעמוד מאתיים חמישים ושמונה."
"אחי אני כבר לא יכול עם זה יותר. אני חייב לספר לך. יש איזו ילדה מבית הספר "גנים", פה בסביבה, אני לא יודע אם אי פעם עברת באיזור,
אבל יש ילדה אחת בלונדינית עם עיניים ירוק- זית כזה,
שאני די מחבב".
לא ממש הקשבתי לפרטים, אך גם לא יכלתי להתאפק יותר מלהגיד לו שיש לי חברה מדהימה מהבית- ספר הזה,
אבל הייתי חייב.
"אסף זה אסור. וחבל שסתם ככה תידלק על מישהי"
אמרתי לו.
"אלי, אל תעשה לי את זה."
קוראים לי אלירם והחברים שלי קוראים לי אלי. למקרה שלא סיפרתי עד עכשיו.
"אסף אני אומר לך, שלא תכנס לזה. אתה סתם תפגע. תחיה עם החברים שלך,
ואל תתקרב יותר לבנות האלה. הן סתם טיפשות"
ובזה הסתיימה השיחה.
ראיתי שאסף מהרהר בראשו על מה שאמרתי עכשיו. וזה אכל אותי מבפניים.
המורה שאולי התחיל להכתיב את התרגילים על הלוח. "תרגילי סדרות לקראת הבגרות.
הספרה הראשונה בסדרה היא חמישים, סכום הספרות הכולל הוא 666...." אמר שאולי בקולו המוזר והמתוסכל. שמעו עליו שהוא ואשתו בתהליכי גירושין,
אז אני די חושב שבגלל זה התנהגותו השתנתה.
לא היה לי כח להעתיק. "טוב אסי נדבר, נפגש בשיעור רבנות."
"אלירם אני רואה אותך לא טוב, מה קרה?"
"חח לא כלום פשוט לא ישנתי בלילה כמעט" וצחקקתי.
"אה טוב.. עפתי לחבר'ה." הוא אמר.
המשכתי לכיוון הגינה. והתיישבתי. פתחתי סנדביץ' עם טונה שאמא שלי הכינה לי היום,
ופתאום קיבלתי שיחה.
אסור לדבר בפלאפון.
אז סיננתי ואז שלחתי לה הודעה בסתר
"אני מתגעגע, ואני חושב שאני כבר מוכן"