בחיים למדתי לשבור לבבות.
לנפץ ת'אשליות לחתיכות קטנות.
הייתי משאיר צלקות
משאיר עקבות.
שהיו נעלמות עם טיפות הגשם.
אמרתי, הבטחתי לחזור.
אך אל תאמיני למילה.
כי כל מילה שיוצאת מפי נשכחת מזיכרוני.
אולי תביני שהיית עיוורת.
האמנת שאני האחד.
ואני תמיד ידעתי שאת עוד אחת.
ואת נאיבית, כל פעם האמנת כששוב שיקרתי לך.
סיפרתי עוד סיפור, עוד מעשיה.
מילה יפה, עוד משפט שאת רוצה לשמוע.
נשיקה רכה, ועוד ליטוף.
היה משכיח ממך את המציאות.
ושוב היית נותנת לי,
את גופך, את כל כולך.
הייתי הורג ת'אהבה ואת לא היית מבינה.
הייתי חם ואת חמה, ומה אחרכך?
נהיה לך קר ולי לא היה איכפת בכלל.
ושוב כמו כל הזמן, נתתי לך ורדים זולים.
שיעופו מחלונך.
ושוב תתקשרי,לבכות להתחנן.
אבל אני לא יענה.
כי כבר מזמן תכננתי שככה זה יגמר.
לא נועדנו זה לזו.
לא ידעתי לאהוב ולא אדע עכשיו.
ואין טעם לצעוק "חמור" אני יודע.
את לא הראשונה, ובטח לא האחרונה.
את מבינה אני לא בנוי לאהבה.
אל תעשי לי הצגות ודרמות.
הצלחת לזרוק לכיווני מילים.
שמכבידות כמו אבנים.
ובלי להתחרט אני נזכר בך, ובכל מה שחוויתי איתך.
אבל אני יודע שהזמן מרפא.
בלי להסתכל אחורה אני ממשיך ללכת.
אני משאיר אותך לבד.
אז אני מציעה שתלכי גם את.





