בלילה, כשאף אחד אינו שומע
בחושך, כשאף אדם איני רואה
היא מסתגרת בחדרה, באותן הלילות יודעת שאין ממנו למה לצפות.
היא כואבת, כל כך כועסת ומאוכזבת.
ואם תנסו לפתוח את הדלת, אם באמת תאזרו אומץ לנסות ולהתקרב לאותה הילדה המסכנה, זו שכולם מרחמים עליה, תמצאו אותה, את אותה הילדה העצובה.
היא כבר לא תגיד שהיא אוהבת, רק שאהבה..
היא כבר לא תגיד שהיא כועסת, רק שכעסה.
היא גם לא תאמר שהיא חיה, היא פשוט החליטה כבר שהיא מתה.
בלילה כשאף אחד אינו רואה שומע או יודע,
כשהיא מסתגרת לבדה בחדרה, ולא נותנת לאף אחד להתקרב אליה, לא פותחת לאיש את דלת החדר שיארח לה חברה ויהיה עמה.
היא חושבת, ולבסוף מבינה שהיא כל כך אהבה אותו והוא לא העריך ולא מעריך,
היא יודעת שאין לה לאן להמשיך..
היא רוצה רק לשכוח,
ממנו ומכולם לברוח,
היא רוצה לברוח ממנו, מהם, מכם..
לברוח מהכל, לעשות רק מה שהיא רוצה,
בלי לחשוב אם לפגוע או פגעה, או תיפגע..
בלי לחשוב קדימה על מה שיקרה..
בלי לחשוב הלאה, על מה שישתנה..
היא רוצה לשכוח את העבר ואת מה שהיה
היא לא רוצה לחשב ולחיות את ההווה..
היא גם לא רוצה לדעת מה מצפה העתיד ומה ישתנה,
היא גם לא רוצה לדעת עוד אהבה, הספיקה לה אחת..
ובלילה כשכולם כבר ישנים, וחולמים, ואולי גם קצת חושבים ומהרהרים..
בחושך כשאף אחד לא רואה , ולא שומע ולא יודע
וכולם כבר נטשו והפסיקו לחפש,
באותן לילות..
היא מרגישה כמה שהיא כבר לא רוצה לחיות..





