פעם ראשונה שאני חושפת את זה

זה היה סיפור האהבה שלי.. עם הילד הכי מדהים שהכרתי.. גם את היית נדלקת עליו ומתאהבת בו.. וזה מה שקרה לי..

תלמיד חדש הגיע לבית הספר,
ככה המורה אמרה אז אמרתי נו בסדר,
מה עושים סיפור מכל ילד חדש שמגיע?
נו אז הוא כאן? זה אמור להפריע?

בסוף הסתבר שהוא הגיע לכיתה שלי,
וישב במקום הפנוי שנשאר ממש לידי,
עיניו היו כחולות, כאלה שמסוגלות להפנט,
בהתחלה בקושי דיברנו, התביישתי האמת.

הכרנו טיפה ובהפסקות הוא עם אחרים הסתובב,
חברים שהוא הכיר וגם עוד בנות שניסו להתקרב,
הרגשתי קינאה, לא יודעת למה זה היה אצלי,
אבל אז הבנתי שאני רוצה שהוא יהיה שלי.

אני ילדה עם יופי חמוד, לא מיוחדת במינה,
אבל גם אני כמו פרח שיצמח לו בגינה,
היתרון שהיה לי על פני כל הילדות, כולן,
היה שהוא ישב לידי, ממש באותו שולחן.

וככה הכרנו, דיברנו ואז התקשרתי אליו בערב,
"אני לא זוכרת מה השיעורים", אמרתי לו בעצב,
הוא הקריא לי את השיעורים ואמר: "נראה אותך מחר",
חיכיתי כל כך להגיע לבית ספר וכשראיתי אותו ליבי היה מאושר.

כל כך התבאסתי שהוא לא המשיך לדבר בשיחה,
וחשבתי: "מה היה קורה בכלל אם הייתי ממשיכה?",
אחרי יומיים הוא לא בא לבית ספר, הוא היה חולה,
אז התקשרתי אליו שוב, כשהלב בפרפרים היה מלא.

הייתי עצובה כי הוא לא ענה, חיכיתי שאליי חזרה יתקשר,
וכל פעם שהטלפון צלצל קיוויתי שזה הוא, רוצה רק לדבר ,
ואז הופיע על הצג המספר שלו, שאלתי איך הוא מרגיש,
הוא אמר שהוא חולה, בשיחה הזאת הוא לא היה אדיש.

אפשר לבוא אליך?, שאלתי אותו וחיכיתי לתשובה,
איך היה לי אומץ להגיד את זה?? ואז הגיעה התגובה:
כן, אני גר ממש ליד הבית ספר אז ניפגש שם,
סיימנו את השיחה, הרגשתי כל כך מושלם.

לא ידעתי מה ללבוש, רציתי לדפוק הופעה אמיתית,
אז החלטתי שבערב הזה אני אלך עם חצאית,
בסוף בחרתי בחצאית האדומה שבצבצה לה משום מקום,
והלכתי לפגישה, אני הולכת לראות אותו היום!!

הוא היה חתיך כרגיל ונפגשנו במקום שהייתה חשיכה,
מה נשמע הוא שאל? אז עניתי שבסדר ומה איתך?
הוא אמר: "עכשיו יותר טוב", אז אמרתי לו שגם אצלי,
המשכנו לדבר, הוא נכנס עמוק ללב שלי.

בסוף הפגישה הוא נתן לי על הלחי נשיקה,
וישר הלכתי כדי שלא יראה עד כמה שאני מסמיקה,
דיברנו בטלפון אחרי בית ספר, דיברנו בערבים,
וככה בעצם התחיל לו סיפור האוהבים.

יצאנו ביחד, התנשקנו, הפעם כבר לא בלחי,
ובריב הראשון שלנו זלגו הדמעות וגרמו לבכי,
בתחרות בבית הספר, נבחרנו לזוג הנוצץ של השנה,
תחת הכותרת: "אהבה מהסתכלות ראשונה".

היינו חברים חודש ואחרי זה חודשיים,
ואז עברה שנה, ואז עברו שנתיים,
"לפי דעתנו תתחתנו", אמרו כל החברים,
עין רעה הם פתחו לנו, למה הם מדברים?

נפגשנו שוב, המשכנו תמיד לבלות,
עד שלאוטובוס מספר 264, החלטת לעלות,
נסעת לקנות לי מתנה ליום ההולדת בסך הכל,
אז למה המחבל החליט להתפוצץ ולעשות הרס גדול?

שמעתי על זה בחדשות, גדי סוקניק הודיע,
"אוטובוס מספר 264 התפוצץ היום", אמר במפתיע,
זה היה משדר מיוחד, לוח השידורים הופסק,
ניסיתי להתקשר אליך אבל המזכירה ענתה רק.

נסעתי לבית החולים שניידר כי שם לקחו את הפצועים מהפיגוע,
וביקשתי למצוא את כל השמות של האנשים, קיוויתי ששמך יופיע,
ואז ראיתי את שמך, רצתי לחדר אבל הדלת הייתה נעולה אך ראיתי אותך,
דרך חלון הדלת וראיתי הרבה מכשירים מחוברים לגופך.

הגיע הרופא, שאלתי אותו: תגיד, איך הוא מרגיש? מה רמת הפציעה?
"הוא פצוע אנוש, אין סיכוי שהוא ייצא מזה בחיים", אז זלגה לי דמעה,
אחרי זה עוד דמעה ועוד דמעה, הציפו את פניי,
הרופא פתח את הדלת וחיבקתי את אהוב חיי.

זה היה החיבוק האחרון שלנו והנשיקה האחרונה,
כי אז כבר לא שמעתי רעש של דפיקות הלב שבא מהמכונה,
הוא הספיק להגיד לי להיות חזקה, שזה מה שהוא מבקש,
ואמרתי לו שכן ושאת ההבטחה שלי אני אממש.

אבל בהלוויה, כשקראתי את ההספד בקושי יכלתי לדבר:
"אהובי, איך מחבל לקח אותך ואיך אתה לא חוזר?,
אני רגילה לראות אותך כל יום, אז איפה אתה עכשיו?
למה אתה לא בא לחבק אותי? עד מתי הלב יכאב?",

הדמעות פרצו אבל המשכתי לקרוא את ההספד:
"אהובי, איך עם המוות שלך אני יכולה להתמודד?
נבחרנו לזוג הנוצץ של השנה, כולם חשבנו שנתחתן,
אז למה במקום שזה יקרה אתה מלמעלה מתבונן?,

למה כל דבר טוב נגמר בדרך רעה?",
ואז זלגה לי שוב דמעה ועוד דמעה,
סיימתי את ההספד: "אני אוהבת ומתגעגעת",
הייתה דממה שאת האוויר הייתה פשוט קורעת.

גם אני נקרעתי ואיך אוכל לעמוד בהבטחה?
אני לא אוכל להיות חזקה כשאני לא איתך,
אתה נתת לי את כל מה שיכלתי רק לחלום,
אתה היית לי הלילה, אתה היית לי היום.

כמה דמעות נשפכו עליך וכמה ימשיכו להישפך,
אני לא מאמינה שמהעולם הזה אתה הולך,
היה לנו כל כך טוב ביחד, אבל האהבה הסתיימה,
אוהבת ובוכה, תמיד תישאר אצלי בתוך הנשמה.