משהוא שהתחלתי לכתוב יותר לסתם, בגלל שמזמן לא כתבתי משהוא בעברית. שוב פעם מדובר במשהוא אגדי וסמלי כזה, שום פעם אכתוב על מערכת יחסים קשה בין אנשים, כמובן שאהבה גם תהייה קשורה חח.
אם מישהוא תאהבו, אכתוב המשך..
תחילת המסע..
מדבר חיכה לו, והוא הייה מוכן למסע. אנשים בעיר אמרו לו לא פעם "טיפש, זה בלתי אפשרי לשרוד במדבר היום, אף אחד שיצא לשם לא חזר". אבל לא הייה אכפת לו, העיר כבר הפכה בעצמה בשבילו למדבר, אשר שאפה מהגוף שלו לעט-לעט את כל החיים. הוא כבר לא יכל לראות את בני אדם, שכבר לא רצו להיות בני אדם, הם דימו את עצמם לחיות אשר חיים רק כדי לשרוד, אינסטינקט הוא זה שהייה אחרי עכשיו, על אופן חייהם.
חיוך סרקסטי של שומר בשערי העיר, ליווה אותו החוצה, והוא מצא את עצמו כבר הולך במדבר, צעדים פתאום הפכו לכבדים, נהייה קשה לנשום. מאוחר הייה לוותר, והוא גם לא רצה, סוף-סוף בחיים שלו הופיעה משמעות, מוטרפת לגמרה, אבל הוא העדיף למות כבן אדם, ולא כמו חייה אשר כלואה בתוך כלוב. והדרך הארוכה לא הפחידה אותו, כי הוא ידע שהיא תהייה כזאת, וגם יש לו מלא דברים להיזכר, כל החיים הקודמים שהיו לפני המלחמה.
הפגישה איתה..
בשביל רוב האנשים החיים מתחילים, מאז שמתחילים לזכור את עצמם, בשבילו החיים התחילו ברגע שהוא פגש אותה. הוא זכר את אותו יום בבירור, כאילו זה היה אתמול. זאת הייתה תחילה של אביב. העצים רק מקבלים את צבע הירוק, הפרחים מחזירים לעצמם את הריח הנפלא, והשמש נזכרת שצריך לחמם את בני אדם שסבלו מקור כבר כמה חודשים. היא עמדה לא רחוק מהפארק, שהוא כל כך אהב בגלל עצים הגבוהים שבכל עונה יצרו צל מושלם, כדי לשבת שם. היא נראתה כמו מישהי שאיבדה את הדרך, וזה מה שבאמת הייה. היו לה עיניים בצבע של ירוק כהה, שהסתכלו עליו באותו רגע, הם לא השאירו לו ברירה אלה לשאול "מה היא מחפשת", "בית הספר" ענתה היא, מופתעת מאיפה הוא ידע שהיא מחפשת משהוא. וברגע הזה גורל התחיל את המשחק שלו בשני האנשים האלה, והדרך המשותפת שלהם לבית הספר, סמלה תחילה של מערכת יחסים חדשה ומיוחדת, שתשנה את שניהם ואולי אפילו יותר.
