אבא צועק,
אמא בוכה,
עוד זיכרון נחרט במוחה.
אחותה בוהה,
היא עוצמת עניים,
מחבקת אליה את הרגליים.
הקולות מבחוץ,
השקט שבפנים,
קורעים אותה מכל הכיוונים.
כ"כ רוצה לספר,
להרים טלפון לחברה,
לשפוך לתוך השפורפרת את ליבה.
אך משו עוצר בעדה,
כאילו עומד ממולה,
ולא נותן לה לברוח מהבעיה.
ושוב אמא בוכה,
ושוב אבא צועק,
מרביץ לה - בידיו אותה הורג.
והדם שנשפך,
משתווה לדמעות,
שלרדת לרגע לא מפסיקות.
והשמלה הלבנה,
לכבוד שבועות,
מתמלאת בדם ובים של דמעות.
ואחרי 5 שנים,
של צער ויגון,
אבא נעלם - אך נשאר הזיכרון.
זה היה אחרי,
שיחת טלפון קצרה,
של הילדה הקטנה - לתחנת המשטרה.
ואת הכאבים של פעם,
מרגישים גם כעת,
אם לא בגוף, בלב זה בועט.
וואווווו זה כל כךך עצובבבבבבבבבבבבבבב:'[...
מקווה שלא על משהו אמיתייי.. -555-
ליאורי 😛
אמאאאאאאאאאא
איזה עצוב אני מצומררת
מלא כאבבב קרה משהו מאמי?
מואה ענקית
אוהבת מלאאאאאאאאא
*+*נאפי-מורני*+*
ליאור-
תודה מאמי [:
ולא תודה לאל זה לא משו אמיתי סתם התחשק לי להיות עצובה-
אל תנסי להבין , גם אני לא מבינה XD
מורן-
לא קרה כלום,
תודה על הדאגה,
אוהבת את שתיכן 3>
