את מסתכלת לשמיים בציפייה, כאילו מחכה לישועה.
את מסתכלת, אבל לא באמת רואה.
את חושבת...
את מהרהרת.
על כל מה שהיה, ולא היה.
על כל מה שעשית, ועל מה שלא.
הזיכרון החד ביותר שחי ובועט בך, זה שמצלק, זה הגילוי.
הגילוי על הבגידה.
לא בגידה של בן זוג או בן אדם קרוב כזה או אחר, אלא הבגידה שלך, בעצמך.
תמיד אמרת לעצמך "אני לא אשתה", והוספת "ולעשן?, בכלל לא אני".
תמיד הבטחת, בלב שלם, שאת לא תהיי כמו כל אחת שתתמכר להנאה שבשופינג.
תמיד חייכת, אבל עכשיו זה כבר לא חיוך אמיתי.
זה חיוך מזויף.
תמיד אמרת שאת תישארי בתולה עד החתונה, שאת שומרת את עצמך ל"אחד".
אבל האחד הזה לא הגיע.
במקומו, לצערך,
בא סתם בן אדם.
בעצם... לא סתם בן אדם.
בן- דוד שלך.
והוא נגע בך. סתם ככה.
ללא רשות.
את ידיו הוא העביר על כל גופך, ואת כבובה בחלון ראווה עמדת ככה. מבועתת.
קפואה.
הרגשת את מגע ידיו המחוספסות,
הרגשת כיצד לשונו החלקלקה מלקקת לך את הצוואר, בתאווה.
הרגשת איך הלב שלך מתפרק בך, ואיך לעולם לא תחזרי להיות כשהיית.
רצית לזעוק, באמת שרצית לזעוק, אבל במקום צעקה יצאה זעקה אילמת.
זעקה שהדהדה, אך רק בתוך גופך.





