עם היכנסי בין שערי הברזל המחלידים,
האוויר נדם והשמש תפסה את מקומה, נועצת עצמה אל תכלת השמיים.
מבנה האבן הישן, מטיל את צילו העצום עליי בעודי מחפשת את האבדה.
הנרות עוד דולקים, משב הרוח החמים הבטיח לכבדם.
נאבדת בלכתי ומוצאת את הצער שהוא השאיר על מנת לחלוק עימי.
השקט לוחש באוזניי לחנים חסרי כל מנגינה, מנסה ללמדי אותם בשלבים.
הרוח מפלחת את החלל עם כל נשימה שלי, מפלסת את דרכה בין ענפי העצים.
האדמה נפצעת עם כל פסיעה של כפות רגליי,
בזהירות ובעדינות יתר אני דורכת על הקרקע הלחה, מחתימה את עקבותיי.
הפרחים מאבדים את צבעם עם כל מבט חטוף,
ניחוחם הרך חומק ממני ועף אל ההרים.
דממה, פן תעיר את המתים משנתם.
אלוהים בירך את איזור זה בשלווה נצחית ואותה אסור להפר.
דמעות נוצצות עוד מונחות על המצבה, מאדם המבקש הכל. אך כלום לעצמו.
געגועי מתאבלים יושבים על ספסלי העץ, ויום אחר יום מספרים לנופלים זיכרונות שנלקחו.
זיכרונות שאותם זוכים הם לקבל חזרה.
אוי כמה כישרון יש בך ילדה שלי!
קטע מרגש
אבל עצוב
אוווהבת אותך
o m g
פשוט סוחף ,מרגש, עצוב כ"כ , ודיי אמיתי יש לציין.
אהבתי את התיאורים טעונים.
ואם התכוונת בשורה החמישית לזה שהלכת לאיבוד..אז אני חושבת שכותבים אובדת ולא נאבדת😊
אוהבת כ"כ
פשוט מדהים,
את כותבת בצורה כל כך יפה,
ויש כך הרבה כישרון
3>
