" ילד קטן של אמא אתה עכשיו נמצא
למעלה הכול בגללם בגלל אותה המחלה
אני כותב כאן שיר כזיכרון בשבילך
חיוך של מלאך ילד מיוחד
אותך נזכור תמיד לעד
מסתכל לשמיים מחפש לי תשובות
היכן אתה ילד והעיניים דומעות
תשמור על אמא תחזק גם את אבא
נתת לנו ללמוד מהם החיים
להעריך כל דקה שאנחנו נושמים
חייכת תמיד גם כשהיה קשה
אך לעולם ,לעולם לא היית בוכה
שלח לנו את הכוחות שנהיה תמיד חזקים
תשמור עלינו מבין הכוכבים
אהבנו אוהבים ותמיד נאהב ....."
" מביט כעת לשמיים ולא מבין לא מצליח להבין אך הוא הלך מחפש תשובות להמון שלאות והראש שלי מתמלא בהמון מחשבות ...שוב כלום לא יהיה אותו דבר...
הדמעות לא מפסיקות לרדת וכואב בלב כולם שבורים אך הלכת לנו ככה ילד שלנו אך ?..
חושב עליו על אותו החיוך והגשם שוטף איתו את הדמעות ואני קפוא אבל חום של כאב ממלא את כל גופי ואני מביטה לשמיים ורואה את פניו מבין הכוכבים
" למה הלכת?" אני שואל אותו מצפה שייענה אבל יש שקט
" למה ?...." אני אומר בקול רם יותר והשקט עדיין שורר
חזרתי הביתה והכול היה עטוף שחור ולאט לאט הורידו את הסדינים וכל אחד חזר לשיגרת חייו ואך אנחנו נחזור לשיגרת חיינו עם חור גדול בלב ?...ואולי בכלל לא נוכל לחזור ככה ליינו נחזור כשחלק ממנו מת איתו עם המלאך הקטן הזה שהלך בטרם עת ...
הוא לא היה צריך ללכת ....עוד לא ..הוא עוד קטן מידי
טרקתי את הדלת אחריי ונכנסתי לחדרי כל אחד ישב בשקט בפינה שקוע בתוך העצב של עצמו וכך גם אני לא יכולתי לזוז ורק הבכי ירד מעיניי בשטף
-=================================
שמי אוראל בן 17 וחצי בכיתה י"ב שיער חום שטני עיניים ירוקות בהירות 180 בערך תווים עדינים ריבועים בבטן
לא שמן ..גוף יפה
אחי הקטן ליאור נפטר מגידול בראש אתמול ....היה לו חיוך של מלאך והוא היה כל כך ילד טוב חייך גם ברגעים הכי קשים
חיזק את כולם במקום שיחזקו אותו הוא היה בטוח שייצא מזה היה בטוח שהכול יהיה בסדר עד שעיניו נעצמו לנצח
אחותי הגדולה ליאן בת 22 שיער חום טיפה יותר כהה משלי ועיניים חומות רגילות היא גם קיבלה את זה קשה כל כך אהבנו אותו והורים שלי אבי והגר ממוטטים מזה לא ישנים לא שותים ולא אוכלים .. זהו בערך ..
אה חבר שלי שמו עידן שיר שחור עיניים חמות דבש 167 רזה ..
====================================
" אמא קחי " אמרה ליאן לאמא ושמעתי צעקה ייצאתי מהחדר מנגב כמה דמעות שנפלו ללא התרעה
"תעזבו אותי" צעקה היא לקחה את הכוס והעיפה אותה על הקיר הכוס התנפצה לאלפי רסיסים ירדתי מהר למטה
" מה את עושה " צעקתי חזרה הרגשתי זכוכית חותכת את רגליי ובזווית עיניי כבר ראית דם יורד
" תעזוב אותי בשקט " אמרה אמא
" אמא לכולנו קשה אז תהיא בשקט ותוציא את העצב שלך בשקט גם ככה קשה לנו בלי הצעקות שלך והזיווני שכל " אמרתי
" ליאוריייייייייייייי,... " צעקה אמא לא עיכלנו שלעולם לא ניראה אותו שוב.....
--------------------
באלי הרעיון פתאום החלטתי לכתוב אותו
אז תגיבו עם אהבתם
*שניני*
וואייי =//
אלוהים איזה עצוווב זה 😢
מסכנים..
מחכה להמשךךך
אוהבת 33>
התחלה ממש ממש עצובה אבל יפה
איזה מסכנים הם 😢
שינינוש תמשיכי מאמי
תודה רבה בנות
אן עוד תגוובות ?..
"אל תשכח את הסנדוויץ' " צעקה לי אמא מהמטבח לקחתי אותו והמשכתי בדרכי אל הדלת
" ביי .." אמרה אמא הבית תמיד היה עצוב ולעולם לא חזרנו לחייך יותר הכול היה נראה רגיל ושגרתי הכול היה נראה חסר טעם ואדיש ...
" ביי " השבתי לה ויצאתי
" הי.." צחקה לעברי עמית הידידה הכי טובה שלי עבר חודש מאז הגזירה עיכלנו את זה אבל אף אחד לא השלים עם זה ..זה היה קשה מידי חיינו המשכנו ללכת לבוא לדבר לאכול לשתות אבל האושר והשמחה לא חזרו לחיינו עוד כאילו נלקח מאיתנו פיסה מהלב שלנו שבלעדיה לא נאכל לחייך יותר חיוך אמיתי ומאושר
" מה נשימע עמית " אמרתי
" הכול בסדר ואך איתך .." שאלה תמיד היה נדמה לי כאילו כולם חוקרים אותי מביטים בי באלף מבטים ומנתחים כל מילה שיוצאת מפי
היום זה היום הראשון שאני הולך לבית ספר מאז מוות אחי הקטן פשוט לא הצלחתי עד היום והרשו לי איכשהו העדפתי לכסות את עצמי מתחת לפוך ענק ושלכוח מהעולם היום אני מבין זה בלתי אפשרי כי בכול בוקר יהיו אנשים שיזכירו לך שיש חיים למרות הכול וממשיכים למרות הכול וגם עם כואב ואנחנו בדאון רציני החיים לא עוצרים ונותנים לך להיות בדיכאון וכשאתה מחליט שאתה חזק ושאתה יכול החיים ימשיכו הם לא שואלים הם פשוט ממשיכים הלאה ואתה בתוך הזרם הזה שנשאב פנימה וחייב להמשיך ...
" שגרתי " אמרתי
" קשה לך ?" שאלה עמית
" זה לע עניינך " עניתי ביובש מוחלט
" אתה יודע שאתה יכול לדבר איתי על הכולל " אמרה עמית
" זה פשוט לע עניינך " אמרתי ביובש
" אורל אתה.." אמרה ונעצרה
" אתה לא מבינה מה שאומרים לך ..|" אמרתי הבטתי בעומק עיניה
" אני רק רוצה לעזור " אמרה
" אז אל תנסי " אמרתי
" סליחה " אמרה הרגשתי שהיא מעט נעלבה
" זה בסדר " אמרתי
" אוראל חשוב לי שתבין אני לא אשפוט אותך ולא אגיד ולא כלום אפילו עם תדפוק לי בדלת ופשוט תצטרך חיבוק " אמרה
" עם אני אצטרך חיבוק את האחרונה שאדפוק לה בדלת " אמרתי בתקיפות פתאום כולם חמימים היועצת המורה המנהלת מה קרה ?...
פתאום כולם משענת וכתף עבורי אני שונא אנשים צבועים ושקרנים ...
" אני יודעת שקשה לך שאתה מרגיש שכולם בוגדים שהכול מתמוטט לך אבל תמיד תמיד אני פה בשבילך" אמרה עמית
" תודה עמית אני מעריך את מה שאת עושה עבורי " אמרתי נכנסנו לבית הספר וראיתי ש.....
סורי שזה קצר
פשוט אן לי זמן קבעתי עם חברים =]
אז סורי שוב מקווה שאהבתם
*שנינו'ש*
