היא נשכבה על המיטה שוב, עייפה, רצוצה, מאוהבת,שבורה.
ושוב הדמעות מציפות את עינייה וחונקות את גרונה..
הדפיקות על דלת חדרה וקריאותיו החוזרות ונשנות שתצא ותדבר איתו משגעות אותה, בתחילה היא כלל לא מגיבה ואף מנסה להתעלם, אך
במהרה מתייאשת ומתחילה לצעוק לעברו שיילך, שישחרר אותה ושיבין שהיא לא רוצה בו עוד..
"א..אנ..ני לא רוצה איתך שום קשר.." היא מנסה להגיד בקול הכי משכנע שיכלה להוציא מגרונה החנוק מדמעות..
אך הוא, כמו תמיד עקשן כמו פרד, נשאר שם עומד דופק על דלתה וצועק שהוא אוהב אותה, אוהב יותר מתמיד, אוהב יותר משאהב אי פעם
בחייו
והוא נשבע בחייו שהכל אמיתי שהוא אוהב ושהוא מוכן לעשות בשבילה הכל.
והיא בשלה, כל כך מפחדת להמשיך ולהיפגע ממנו אך גם יודעת שהיא לא יכולה בלעדיו..
נשענת על הדלת מחליקה ומתיישבת על רצפת חדרה והדמעות מתפרצות מעינייה ללא שליטה והיא לא מסוגלת לעצור אותן
והוא ממשיך וצועק לה מאחורי הדלת.. היא כבר לא מסוגלת להוציא עוד משפט מפיה ונשימותיה נעתקות מפעם לפעם..
עוברות דקות אחדות ואחריהן שעות ארוכות והוא לא מרפה,הוא דופק על דלתה, מעצים עוד ועוד את הדקירות החדות שחשה ברקותיה,
במוחה..מעצים עוד ועוד את הרצון שלה לברוח מהכל..
ופתאום אחרי כל כך הרבה זמן שהיא יושבת בצד אחד של הדלת והוא עומד בצדה השני של הדלת ומנסה לשכנע אותה לצאת..
ש-ק-ט
דממה חותכת את האוויר המתוח שנוצר שם..
גם הוא מתיישב, ורק מדי פעם דופק חלושות על דלתה.
היא קמה מהרצפה ונשכבת במיטה כשהכאבים מנקרים בראשה ומעצימים את תחושת הכאב העז שחשה.. היא פותחת את המגירה ומוציאה
חבילת אקמול ובולעת כדור לבן כשלג בתקווה שיושיע אותה מכאביה.. כדור אחד ועוד כדור ועוד כדור..
הוא.. שכבר מצא מפתח נכנס אל חדרה ומחבק אותה הכי חזק שהוא רק יכול..
והיא..כבר לא כואב לה כל כך..כבר לא כואב לה בכלל..
בכוחות אחרונים היא מתאמצת ופותחת את עינייה, לוחשת לו בפעם האחרונה שהיא אוהבת אותו, עינייה נעצמות ונשימתה נעתקת בפעם
האחרונה..
שקט חותך שוב את האוויר שהספיק להתרופף..
ובמשפט אחד הוא הופך את האוויר בחדרה לאוויר קודר אוהב ומתגעגע..
"א-ל ת-ל-כ-י-י-י-י-י-י-י!!"
הוא צועק, אך היא כבר איננה שומעת
והוא כבר לא יכול לבקש את סליחתה.
תגיבוו..
ליאורי 😛





