כתבתי על חברה שלי ,זה קרה לפני שלוש שנים
הכאב שלה , זה הכאב שלי !
רע לי שרע לה , אז הייתי חייבת להוציא .
זה לא עוד סיפור שנכתב על דף
זאת המציאות, המציאות האכזרית .
באמת מי שניכנס לפה שיקרא את זה ולא סתם יחפף
כדיי להבין מה באמת יש לנו בארץ המסריחה הזאת !
אני עדיין זוכרת את זה ומרגישה את זה כאילו זה קרה אתמול;
אני זוכרת איך חזרתי מנשף הסיום שלי בתיכון, את אותו יום בו הייתי אמורה לשמוח, אך באותו יום בו הייתי אמורה לשמוח קרה הדבר שעליו לא חלמתי שיקרה, קרה לי הנורא מכל; נאנסתי.
אני מרגישה את היד המזוהמת שלך על פי, סותמת אותה בשביל שלא אשמיע קול.
אני זוכרת איך הצמדת אותי לקיר בכוח, בעוד אני מנסה להתנגד. אני זוכרת את ריח האלכוהול הנודף מפיך, ריח כל-כך מגעיל שבאותו רגע כל מה שרציתי לעשות היה להתכופף מעל האסלה ולהוציא את כל הבחילה שגעשה בתוכי כמו נהר זועם.
אני זוכרת איך הפסקתי להתנגד משום שהכוח הדל שהיה ברשותי אבד, כוח הרצון, החופש...
אני זוכרת איך הדפת אותי כמו סמרטוט לפינה, על הרצפה המלוכלכת, המזוהמת, כמו גופי עכשיו.
אני עדיין שומעת את רעש הקריעה של השמלה ולמרבה הצער אני גם זוכרת את זה, איך קרעת מעלי את שמלת הנשף והעברת עליי את ידייך המזוהמות בשקיקה.
אני זוכרת שבאותו רגע שידייך המזוהמות נגעו בגופי הקאתי עלייך, כל הבחילה שלי יצאה. ואתה? אתה רק סטרת ללחיי באכזריות והשארת שם לא רק את צורת כף ידייך ולא רק את הסימן הכחול, אלא גם את הכאב שצורב לו עד עכשיו ושיצרוב לי עד סוף ימיי...
אני זוכרת איך בפעם האחרונה ניסיתי להתנגד עם הכוחות שלא נשארו לי, ואתה? אתה רק צחקת בקולי קולות. אני עדיין מתפלאת שאף-אחד לא שמע אותך.
אני זוכרת איך נלקחה ממני הבעלות על גופי, ועכשיו? הגוף איננו שלי יותר, אפילו אני לא יודעת למי שייך הגוף הזה. אני זוכרת איך זעקתי בכאב ואתה רק צחקת בשיכרות.
אני זוכרת איך אני סבלתי ואתה נהנת, לא רק מזה שאתה אונס אותי ולוקח את בתולי אלא גם מסבלי.
אני זוכרת איך בגללך השבועה שנשבעתי לעצמי הופרה, הופרה רק בגללך, רק בגלל ההנאה שאת רצית להרגיש בלי שיהיה לך איכפת מהסבל שלי.
ואתה יודע מהי אותה שבועה? לא אתה לא יודע. ובוודאי אם הייתי מספרת לך אותה היית צוחק ואונס אותי פעם נוספת בשביל להראות לי שאת השבועה שלי אני אף-פעם לא אוכל לקיים.
אני זוכרת איך ברגע שסיימת, אני רק ישבתי שם, בפינה, מכונסת בתוך עצמי, מפוחדת, רועדת, בוכה כמו ילדה קטנה, בעוד ליבי זועק לעזרה. זעקה שאף-אחד לא שמע, זעקה שממנה לאף-אחד לא איכפת, זעקה שכולם מתעלמים ממנה, זעקה שאף-אחד לא יודע על קיומה, זעקה שאם מישהו היה שומע היה בוודאי מתחרש חס וחלילה.
אני זוכרת איך אתה ישבת שם מביט בי בחיוך ולאחר מכן אתה קם ועוזב אותי, כבר לא איכפת לך ממני ובעצם אף-פעם לא היה לך איכפת ממני, לאף-אחד לא איכפת ממני.
אני זוכרת איך הושטתי ידי לשמלת הנשף הקרועה שלי, אבל משהו נצנץ לידה. זכוכית שבורה לרסיסים, בדיוק כמוני, כמו נפשי, כמו גופי.
אתה גם בטח מנחש מה עשיתי איתה, חטפתי אותה מהרצפה בשקיקה והעברתי אותה על זרועי. נותנת לכאב להרגיע אותי, נותנת לו לשלוט בי ואתה יודע, הכאב הזה היה כלום לעומת הכאב שאתה גרמת לי.
אני עדיין יכולה לראות את הדם הזורם במורד ידי ונוחת טיפות טיפות על הקרקע המזוהמת.
אחרי שחזרתי לעצמי, אחרי שהתאפסתי והתחלתי לקלוט את כל מה שקורה סביבי נבהלתי ממה שעשיתי לעצמי, והכל בגללך! בגלל שלך יש רצונות ולא איכפת לך מי יפגע מהם, לא איכפת לך כמה אותו אדם נפגע, העיקר הרצונות שלך. זה לא אמור להיות ככה! מה שצריך להיות קודם זה הזולת ואחר-כך רצונותיו של אדם. למה? בשביל לא לפגוע בזולת, באחר. אתה יודע? אולי אני בכל את לא צודקת שקודם הזולת צריך להיות, כי גם הזולת יכול לפגוע. אבל מה שאני מתכוונת במשפט זה, הוא שקודם האדם צריך לחשוב אם האחר לא נפגע מרצונותיו של חברו או כל אדם אחר. ואם הוא כן נפגע, מה אז? אז צריך למצוא דרך אחרת להשיג את רצונות האדם, דרך שלא תפגע בזולת, באחר. ואם הוא לא נפגע, מה אז? אז האדם יכול לעשות את רצונותיו, אבל בהגבלה כי יכול להיות שבאיזשהו שלב האחר כן יכול להיפגע מזה...
אני זוכרת איך כשהחלטתי סוף-סוף לקום, חטפתי את שמלת הנשף המקרקע המזוהמת וקרעתי ממנה פיסת בד חוטפת בעזרתה את ידיי.
אני זוכרת איך עטפתי את גופי המזוהם בז'קט העור השחור שלי, והשמלה? רק קרעתי ממנה פיסת בד גדולה ועטפתי בה את רגליי, כדי שלא יהיו גלויות, חשופות לפגיעות נוספות. את שאר השמלה רק הטחתי בכעס בקרקע המזוהמת ביודעי שהיא איננה שווה יותר, איננה שווה את כל המחיר שהוצאתי עליה. כי אולי בגללה קרה לי הנורא מכל, אולי בגלל שהייתה שמלה חשופה. או שמא היה זה בגללי? הרי אני זאת שקניתי אותה, אני זאת שבחרתי שהיא תהיה חשופה, אני זאת שבחרתי את גורלי לאותו לילה נורא מכל.
אני זוכרת שאיך שהגעתי לביתי, עליתי מעלה לחדר האמבטיה מעיפה ממני את בגדי באגרסיביות. הכל בשביל להיכנס תחת זרם המים בקופאים ולחשוב שהוא יעביר ממני את הזוהמה שהרגשתי. אך טעיתי, הוא לא העביר ממני את אותה זוהמה. אמנם הוא העביר אותה חיצונית, אך לא פנימית.
ואני עדיין מרגישה את אותה זוהמה פנימית, את אותה זוהמה שדובקת בי ולא רוצה לעזוב אותי.
אתה לא יודע כמה אותו לילה נוראי נחרט בזיכרוני, אתה לא יודע מה גרמת לגופי, לנשמתי. ואני בטוחה שזה בכלל לא איכפת לך, אבל למרות שזה לא איכפת לך אני אכתוב זאת; אתה קרעת את הגוף מהנשמה, עכשיו הן כבר לא מאוחדות, הן שתי ישויות שונות, הגוף ישות אחת והנשמה ישות אחת. הגוף ממשיך לפגוע בעצמו בעוד הנשמה זועקת לעזרה.
ואתה יודע מה עושה אני כעת? כעת אני עדיין שותקת על אותו מקרה נוראי שקרה בליל סיום התיכון, בליל הנשף, בלילה הנוראי מכל.
ואתה יודע מה? אתמול, בשעות הצהריים, עברתי באותו רחוב בו קרה הנורא מכל, עברתי באותו רחוב שלא עברתי בו כבר שלוש שנים, רחוב שעברתי דרכו בשביל הפגישה הראשונה עם הפסיכולוג שאני עומדת לספר לו על מה ששתקתי במשך שלוש שנים.
ואתה יודע מה ראיתי באותו רחוב? ראיתי את שמלת הנשף שלי עדיין זרוקה על הקרקע ולאף-אחד לא איכפת, בטח שלא לך ובטח שלא לאף-אחד אחר שלא טרח להרים את השמלה ולזרוק אותה למכולה הקרובה...
בר השארת אותי בהלם !!!!!
במשך כל הסיפור הצמרמורות עטפו אותי !!
זה מדהים ועצוב כל כך =\
QUOTE (שריני @ 30/08/2007) בר השארת אותי בהלם !!!!!
במשך כל הסיפור הצמרמורות עטפו אותי !!
זה מדהים ועצוב כל כך =\
שריני חבל באמת שזה לא רק עוד סיפור שכתוב על דף
חבל שזאת הייתה מציאות !
זה אמיתי???
הפה שלי פתוח נישבעת לך אני בהלםםם מוחלטט!!!
אני מקווה שהכל עבר ועכשיו הכל בסדר שזה לא יקרה בחיים לאף אחת חס וחלילהה..
QUOTE (חן_המלכה_ושה @ 30/08/2007) זה אמיתי???
הפה שלי פתוח נישבעת לך אני בהלםםם מוחלטט!!!
אני מקווה שהכל עבר ועכשיו הכל בסדר שזה לא יקרה בחיים לאף אחת חס וחלילהה..
כן, אמיתי , לצערי .
יאווו מסכנהה החברה שלך..
מקווה שכבר הכל יסתדר..
😮
אין בושה לאנשים =/
אני עדיין לא קולטת,תני לעכל :|
אין,כאילו,אני לא מבינה,איך בנאדם יכול לעשות דבר כזה?איך הוא מסוגל?
איך הוא מעיז?
טיפה אחת של כבוד אין לו,
איכס איכס אני מתביישת בו,אני מתביישת בנו,שקורים אצלנו בכלל דברים כאלה :|
לא מאחלת ד בר כזה לאף אחד,
טפו טפו טפו לא עלינו !
חן אני לא חושבת שהכל יסתדר,
זאת טראומה לכל החיים
גם אם תנסי לישכוח בכל דרך אפשרית זה לא יהיה אפשרי.
העיניים שלי מלאות בדמעות
עצוב כ"כ ..
ואו זה כל כך עצוב
אך תיארת כל רגע ורגע ממש אני עם דמעות זה כל כך עצוב שדברים כאלה קוראים באמת
יש לך כתיבה כל כך י]פה...
שתהיה חזקה =//
😮 😮 😮
ואיי מסכנה..
אני עם דמעות בעיניים 😢
אני לא מאמינה שדברים כאלה קורים,
איזה זבל של אנשים יש במדינה הזאתת 😠
QUOTE (שריני @ 30/08/2007) בר השארת אותי בהלם !!!!!
במשך כל הסיפור הצמרמורות עטפו אותי !!
זה מדהים ועצוב כל כך =\
😢
כל כך עצוב ! :/
איזה אנשים יש במדינה הזו ,
צריך פשוט לכלוא אותם לכל חייהם ולגרום להם את אותו הסבל שגרמו לאחרים אומנם זה לא הכי יעזור אבל שירגישו את הכאב שהאחר/ת הרגישו .
מקווה שהכל יסתדר לחברה שלך ושהיא תשתקם בחיים .
צריך להוציא אותם להורג לא לכלוא אותם!
נופרי גם אם יכלאו אותם לכל החיים הכאב לא ישתווה לכאב של הנאנסת :|
