החיים מתחילים עכשיו..

ציוץ הציפורים העיר אותי משנתי העמוקה
שנאתי את ימי השבת האלו, כשאני מתעוררת עדיין אפופה וחסרת כל כוח, מנסה להיזכר בליל אמש.
הבטתי לצידי המיטה, מצד אחד שלה על השידה היה מנוח בקבוק משקה אלכוהולי יוקרתי ושתי כוסות
עם חפיסת סיגריות מלאה למחצה, בצד השני על השידה הייתה מונחת עטיפת קונדום קרועה ומאפרה מלאה
בבדלי סיגריות, כנראה הספיק עוד לעשן לפני שברח ואני אפילו לא שמתי לב, על הרצפה היו
זרוקים הבגדים שלבשתי יום לפני, תחושת יאוש החלה לעלות בי, איך תמיד אני נותנת לעצמי להגיע למצב הזה?!
קמתי מהמיטה עוד מתנדנדת ולא בפוקוס, הפעם לא טרחתי לסדר את החדר כמו שבדרך כלל, כל מה שרציתי
הפעם היה רק להיכנס לעשות אמבטיה ארוכה ומרגיעה שתעביר לי את כאבי הראש האיומים ותעורר אותי מעט.
"אני חייבת לצאת לנופש פשוט חייבת!" חשבתי לעצמי בעודי נכנסת אל האמבט החם ומלא הקצף,
נשמתי דרך אפי נשימה עמוקה והרתווחתי לי, התחלתי לנפץ באצבעי בועות סבון קטנטנות שנוצרו מהקצף והמשכתי
להרהר לי במחשבות על הנופש שאני כל כך משתוקקת אליו, צלצול טלפון מציק ובתיזמון גרוע מאוד קטע את מחשבותיי
"הלו..?" עניתי באדישות וחוסר חשק מוחלט
"ורררד מתוקה שליייי מה איתך? איך עבר השבוע? אני מצטערת שלא התקשרתי אני ואבא פשוט היינו נורא
עסוקים את יודעת.. מאז שמורדי עזב את הבית ועבר לגור עם חברה שלו אנחנו רק עושים חיים באמת, סוף סוף
יש לנו זמן לגם לעשות דברים יותר נועזים.. אפילו על המכונת כביסה אנחנו עושים את זה!"
"אוויש אמא! תחסכי ממני.." עניתי לה, אמא שלי,הפולניה חסרת המנוחה , אמא ללא הפסקה..
"בקיצור חמודה אני ואבא באים לקפה קצר.."
"לא אמא לא!" ניסיתי לעצור מבעדה אפילו מלהמשיך לדבר אבל כבר היה מאוחר מדיי והשיחה הסתכמה בכך שהיא
עוד שעה אצלי, ואצלה זה בחיים לא היה "קפה קצר" אלא זה היה ארוחת בוקר+צהריים+ערב שלא נדבר על
כל החטיפונים וה"ארוחות ביניים" כך היא קוראת להן, אח"כ היא מתפלאת שאני לא מוצאת חתן, אני שמנה!
מה לעשות? אצלה היה אסור לקום עד שמסיימים הכל מהצלחת "את יודעת כמה ילדים היו רעבים בזמן המלחמה?
את מודעת לזה?!" תמיד היא הייתה שואלת ולמרות שתמיד הייתי אומרת לה שהיא לא הייתה במלחמה היא הייתה
מתעקשת, ואצלה כל ארוחה היא ארוחה מלאה וספוגת שמן!
כשעזבתי את הבית כ"כ שמחתי סוף סוף להיפטר מהארוחות האלה ובאמת הצלחתי לרדת בכמה קילוגרמים,
אבל אני נשבעת שזה קשה.
סידרתי מהר את החדר שלי, לא רציתי שאמא שלי תבוא ותראה בגדים זרוקים להם על הרצפה, אלכוהול סיגריות
ועטיפת קונדום, גם על הבית העברתי סידור מהיר.
3 דפיקות דלת קלות נשמעו ורצתי אל הדלת פתחתי אותה כשאמא ישר קפצה עליי בחיבוקים ונשיקות, אחרייה אבא,
"מה זה??? איך רזית??? אתת ממש אנרוקסית.. את חייבת לאכול משהו.. אולי תכיני חביתה קטנה ככה?
אולי קצת טונה לייד זה..סלט..?" החלה אמא שלי בבקשות המוגזמות שלה, בנתיים אבא שלי יצא החוצה אל הגינה
והחל להתלונן על כמה שהדשא לא בריא וכמה שצריך להשקות יותר את הצמחים למרות שיש לי גנן שעה בשבוע..
5 דק' בשביל הגינה ו-55 דק' בשבילי.
אחרי שעה שאמא שלי ישבה ובחשה לי בראש על כמה החיים נהדרים מאז שכל האחים עזבו את הבית ושבאמת חבל שכולם
עזבו בגלל שיש להם בן זוג ורק אני האחות הבכורה והרווקה, ואחרי שאבא שלי
בחש לי במוח על כמה הגינה שלי היא על הפנים החלטתי להעיף אותם מהבית שלי, להגיד להם שאני מאוד מצטערת
אבל שאני חייבת לצאת לאנשהו ושרק הרגע נזכרתי, ככה במהרה הם הלכו מביתי, הפעם לא רק שהרגשתי יאוש
הפעם הדמעות גם חנקו את גרוני ומבלי לחשוב פעמיים ארזתי כמה בגדים וחפצים בתיק נסיעה נעלתי את הבית הלכתי לכיוון האוטו
במהירות כדי שלא יהיה לי זמן אפילו להתחרט ,התנעתי ונסעתי, כל הדרך דמעות זלגו מעיניי, בכיתי ואפילו לא ידעתי להסביר למה,
הגעתי לבקתות עץ קטנות להשכרה, מעין צימרים כאלה.. לא ידעתי איפה אני אפילו, לא הייתה לי תחושת זמן או מקום וזה גם לא ממש עניין
אותי, חניתי את האוטו ויצאתי ממנו, הבטתי סביבי, מלא עצי נוי ועצי פרי הקיפו אותי
וברקע נשמעו קולות של פעמוני רוח, ריח של טבע התערבב לו בריח של קפה שהוכן בדיוק עכשיו, הכל נראה כמו חלום
"סליחה..?" נשמע לעברי קול של נער צעיר אבל גברי למדיי ,