אני יושבת בחדר הקטן והאומלל,שמנסה לנחם אותי בפרטיות שקרית וצבועה.
כאילו שאני באמת לבד, כאילו שאני יכולה לצלול אל תוך מחשבותי, ולרגע, לנשום באמת.
שוכבת על מיטת אסוריי,וקשה לי להרהר באמת שלי.
כי אני לא יודעת מהי.
לא מכירה אותה.
ולשניה לא היה לי פנאי להרהר,להפוך בה ולנצל את יתרונותיה.
כי אין לי חיים משלי,פרטיים ומלאי חופש ותאווה.
אני חלק ממערכת גדולה,קצת חורקת,שזקוקה לי, אך בעת מנוחה משליכה אותי ורק כועסת וזועמת.
אני בורג קטן בארגון גדול.לפעמים מאוד נחוצה, אך לפעמים-עוד חתיכת מתכת ישנה ומלאה חלודה מסתורית.
ואני תוהה מתי יבוא היום המיוחל, שבו ארוץ ואשתולל,אהיה אני. אממש את עצמי, אקיים את כל מה שתמיד השתוקקתי לו, תמיד רציתי בסתר ואף התביישתי בו.
ואני מפחדת שיום זה לא יגיע לעולם, כי אני כבולה לתוך קיום אכזרי של בובת חוטים המניעה במיומנות אכזרית את איבריה ובוכה כשאף אחד לא רוצה להבחין.
שקועה בהרהורים טפשיים,ריקנית וחומרית עד תיעוב.
מולי העץ הירוק והמטורף, מתנועע בחופשיות ואני אפילו יכולה לראות את החיוך שלו, המתנוסס בגאון ובבוז למולי, הקודרת והמרירה להפליא.
זו אני,עם כל מגרעותי וחולשותי. זו אני, עם כל הפגמים והסדקים המבצבצים באישון ליל בין הבלונד "הזוהר" והעיניים הירוקות ה"מבהיקות".
זו אני ולא אחרת.





